ריקרדו מוטי – חוויה מוסיקלית נדירה

על הבמה ישבו קרוב ל200 איש, ועוד כמה עשרות בקהל. כולם הרעישו בדרכים שונות – חלקם בנגינה אינדיבידואלית ובאימון, חלקם בכיוון הכלים, חלקם בדיבורים ובצחוקים, וחלקם בהזזה של כיסאות ובהליכה על הבמה. אבל כשריקרדו מוטי עלה לבמה על מנת להתחיל בחזרה, השתררה דממת אלחוט מתוחה מאין כמוה. ניתן היה לשמוע רק את צעדיו של מוטי לעבר הפודיום.

ריקרדו מוטי. שיעור ניצוח מאלף

 

החזרה הגנרלית של ריקרדו מוטי על הרקויאם של ורדי, עם הפילהרמונית הישראלית, וביחד עם מקהלה אמריקאית וסולנים, היתה חוויה מדהימה עבורי. זה היה בראש ובראשונה שיעור ניצוח, שהוכיח לי שוב שבניצוח יש מצד אחד ידע, שמיעה ומיומנויות אחרות, אבל מצד שני – כריזמה, פסיכולוגיה ואישיות.

על הבמה ישבו קרוב ל200 איש, ועוד כמה עשרות בקהל. כולם הרעישו בדרכים שונות – חלקם בנגינה אינדיבידואלית ובאימון, חלקם בכיוון הכלים, חלקם בדיבורים ובצחוקים, וחלקם בהזזה של כיסאות ובהליכה על הבמה. אבל כשריקרדו מוטי עלה לבמה על מנת להתחיל בחזרה, השתררה דממת אלחוט מתוחה מאין כמוה. ניתן היה לשמוע רק את צעדיו של מוטי לעבר הפודיום. באיזשהו שלב מישהו מהנגנים החל למחוא לו כפיים ותוך מספר שניות כל הנוכחים – על הבמה ובאולם – הצטרפו במחיאות כפיים סוערות. וכשמוטי הגיע לפודיום שוב השתררה דממה. כולם חיכו למוצא פיו של המאסטרו. והוא לא מיהר לפתוח את פיו. נהנה מהשקט הזה. איזו כריזמה, איזו אישיות, איזה מעמד. אדם שמצליח לגרום לדממה שכזו מבלי לומר מילה.

ואז החלה החזרה. זה היה למעשה ביצוע מלא של היצירה מתחילתה עד סופה, עם עצירה אחת בלבד בדרך על מנת לחזור על קטע מסויים. אבל לכל אורך הביצוע, מאסטרו מוטי ניהל חזרה של ממש רק באמצעות ידיו ושפת הגוף שלו. הוא הראה כל פרט מוסיקלי, הגיב לכל דבר שלא היה לשביעות רצונו, לפעמים גם אמר כמה מילים תוך כדי הנגינה, מבלי לעצור את הביצוע. כאשר הוא הרגיש שזה לא 100% ביחד הוא התמקד יותר בשליטה ריתמית ובניצוח מדוייק, ברגעים אחרים הוא לא ניצח בכלל על הפעמות והראה רק את האופי המוסיקלי, לפעמים הוא פנה לקבוצה מסויימת וניצח רק עליה, על מנת להדגיש ולהבליט את הקו שלה. הוא הצליח ליצור ממש חזרה פוריה ומועילה בתוך ביצוע קונצרטי רצוף. וכל זאת כמעט מבלי לזוז על הפודיום, ובתנועות ניצוח לא גדולות. בכך הוא הרויח מצד אחד את הרצף של החזרה ושל הנגינה, ומצד שני הצליח "לומר" את כל מה שרצה באמצעות הניצוח בלבד.

הפעם היחידה שבה הוא הפסיק היתה בפרק ה"סנקטוס" (קדוש, קדוש, קדוש), כאשר המקהלה שרה יותר מהר מהטמפו שלו ובכך היתה לפני התזמורת ונוצר בלגן. זה קטע פוגאלי עם כניסות שונות בקולות שונים, והוא דורש עבודה של סדר ודיוק. ברגע הזה ציפיתי שמוטי יקח 2-3 דקות לסדר את הקטע הזה מבחינה ריתמית: להדגיש את נושא הקצב ולעשות עבודת אנסמבל רק של הקבוצות הרלוונטיות במקהלה ובתזמורת. אבל מאסטרו מוטי הגיע לתוצאה המיוחלת מבלי להשתמש אפילו פעם אחת במילים "מהר מדי, לאט מדי, לא ביחד, להקשיב, להסתכל עלי" וכד'. הוא העיר למקהלה הערה מוסיקלית נטו – לבטא כל מילה וכל הברה עם כוונה מוסיקלית ומשמעות מוסיקלית עד הסוף. לדבר כל הברה ולתת לה תוכן. זה כבר עשה את העבודה לבד. כאשר שמים לב לכל הברה ולכל צליל ומנסים לתת להם תוכן – אי אפשר לרוץ ואי אפשר לחלוף על-פניהם מהר יותר מהנדרש. חייבים להתרכז יותר בהגייה ובארטיקולציה. כאשר מוטי ביצע את הקטע הזה בפעם השניה זה היה מושלם. למעשה, מה שהוא עשה איתם באותם רגעים, היה לא יותר מאשר לסדר מקום שלא היה ביחד, אבל הוא עשה זאת במסווה של השראה מוסיקלית והערות מוסיקליות. אם הוא היה מפסיק ומעיר להם שהם לא מקשיבים, שהם ממהרים, שהם לא ביחד, שהם לא איתו, או הערות נוספות מסוג זה – הוא היה יוצר איזשהו אנטגוניזם, גם אם זה היה משתפר בסופו של דבר. אבל הוא בחר בדרך המוסיקלית ובדרך של לתת השראה ולדרבן, ובכך הוא הצליח בפרק זמן קצר לשפר את הקטע הזה מצד אחד, ולזכות באהדה ובמוטיבציה של הנגנים והזמרים. בהמשך החזרה הוא לא הפסיק יותר, אך המשיך להראות כל מה שהוא רצה, הגיב לכל דבר שדרש תגובה, ונתן המון השראה. בסיום הביצוע הוא לא חזר על שום קטע, אלא רק דיבר כמה דקות, ובעיקר התבדח. היה לי קשה לשמוע בדיוק מה הוא אמר, אבל לפי הטון שלו ולפי הצחוקים של הנגנים והזמרים, הבנתי שהוא במצב רוח קליל והומוריסטי. החזרה הסתיימה בערך 45 דקות לפני המועד שהיתה אמורה להסתיים. בכך למעשה זכו כל הנגנים בזמן מנוחה רב יותר והלכו הביתה שמחים ומלאי ציפייה לקראת הקונצרט.

מדהים כמה רמת הביצוע מושפעת מהאהדה וההערכה שלה זוכה המנצח מצד הנגנים והזמרים. ובשביל לזכות באהדה הזו – צריך מצד אחד להיות מוסיקאי פנומנלי, אבל מצד שני גם להיות חיובי, נינוח, נעים הליכות ואנושי. מוטי הצליח בכך ללא שום ספק, וזכה לקונצנזוס מקיר לקיר בקרב כל מי שהשתתף בביצוע הרקויאם של ורדי. לצערי לא הצלחתי להשיג כרטיס לקונצרט ונאלצתי להסתפק רק באותה חזרה גנרלית.

אני מאוד נהנה ללכת לשמוע קונצרטים, חזרות, שיעורים וכיתות אמן. אני נוהג ללכת לשמוע קונצרטים רבים, ומסיבות שונות ומגוונות. לפעמים – כדי לראות מנצחים שונים וללמוד מהם. לפעמים – כדי לשמוע מבצעים סולנים שונים ולבחון אם הם מתאימים לשיתוף פעולה איתי ועם האנסמבל. לפעמים אני הולך לראות איך נראים ונשמעים קונצרטים של תזמורות אחרות, כדי לדעת מה הרמה שלהן, כמה קהל יש להן, איך הקהל מקבל אותן, אילו תכניות עובדות טוב על הקהל ואילו לא. לפעמים אני מנסה לשים לב לתגובות הקהל ולשמוע את הדיבורים והרחשים בהפסקה. מכל אלה אני לומד ומנסה להסיק מסקנות לגבי האנסמבל ולגבי עצמי. לפעמים אני הולך כדי לכבד חברים וקולגות שמזמינים אותי. ולפעמים – אני בא לקונצרט רק בשביל להנות. בחודש האחרון שמעתי די הרבה קונצרטים וחזרות. אמשיך לספר על כך בפוסט הבא.

מודעות פרסומת

מה השתנה ב11 שנה?

שינויים רבים עבר האנסמבל ב11 שנות קיומו. היו תקופות טובות יותר, היו תקופות טובות פחות. דרכי העבודה השתנו, נגנים התחלפו, גם הרפרטואר והקונספציה המוסיקלית השתנו במשך השנים. איפה אנחנו עומדים היום? באיזה מצב מגיע אנסמבל סולני תל-אביב לעונה ה12 שלו?

סולני תל-אביב ב2003 – "דור המייסדים" של האנסמבל

בשנים הראשונות לקיומו של האנסמבל היתה אוירה חברתית מצויינת, נגנים מצויינים, התלהבות רבה ותחושה של חלוציות. היתה דמוקרטיה מלאה בכל תחום, כולל איך לנגן כל משפט מוסיקלי. זה דרש הרבה זמן עבודה, שכלל גם הרבה ויכוחים והרבה בזבוזי זמן. בכלל, למרות שבסופו של דבר התוצאות היו טובות, לא היה הרבה סדר וארגון בחזרות בראשית דרכנו. אבל היה כיף, וכאמור, היתה לנו הרגשה שיצרנו משהו שלא היה כמוהו. רק ההתלהבות מעצם הנגינה המשותפת בתזמורת קאמרית, הספיקה לנגנים בשביל ליהנות. הרפרטואר היה בסה"כ די שמרני. ניגנו בשנים הראשונות המון יצירות מוכרות, ולמרות שהקפדנו גם לבצע יצירות ישראליות, לא ממש חידשנו בצד של הרפרטואר. הייחוד העיקרי שלנו היה ברמה הגבוהה של הנגינה, בשמחת הנגינה ובהתלהבות מהעשייה המוסיקלית.

בסוף שנת 2003, כשהיינו כבר אחרי שני סיורי קונצרטים, החלה תחלופה של נגנים, כאשר שלושה נגנים מובילים באנסמבל, חברי רביעיית אביב, עזבו בגלל לוחות זמנים שלא איפשרו את השתתפותם באופן קבוע. במקביל לשינויים הפרסונליים, נעשו גם כמה שינויים קונספטואליים. ראשית, התחלתי לתכנן את החזרות בצורה מסודרת ומדוייקת מראש. לוחות הזמנים כובדו והמשמעת הכללית השתפרה. שנית, ההתפתחות המוסיקלית האישית שלי בשנים האלה, והנסיעות הרבות שלי ללימודים באירופה אצל מוסיקאים גדולים, גיבשו אצלי איזושהי קונספציה מוסיקלית מאוד ברורה, במיוחד לגבי יצירות מהתקופה הקלאסית (מוצרט, היידן, בטהובן וכד'). זה גם השפיע אצלי על בחירת הנגנים באנסמבל – חיפשתי נגנים שיש להם הרבה הבנה וניסיון בנגינה סגנונית של יצירות קלאסיות ובארוקיות. הגענו לתוצאות מצויינות, ובהחלט ניתן לומר שלאנסמבל היתה דרך נגינה ייחודית משלו לסימפוניות של היידן, וזה היה אחד ממאפייניו. יחד עם זאת, אני התחלתי להיות עקשן יותר, ולעבוד עם האנסמבל בצורה מאוד קפדנית ולא מתפשרת. האנסמבל כבר לא היה "אובר דמוקרטי" כמו בהתחלה, אלא יותר כמו תזמורת מסודרת עם לוחות זמנים ברורים והיררכיה ברורה. הרפרטואר נשאר באותו הקו השמרני יחסית, אם כי התחלתי גם קצת לחדש ולחפש יצירות טובות חדשות או כאלה שעדיין לא בוצעו בארץ. כך מצאתי את "אפולו הצעיר" של בריטן, "סצנה עם עגורים" של סיבליוס, וארבעה ריקודים טרנסילבניים של שאנדור ורש. במקביל, התחלתי להזמין אמנים אורחים בינלאומיים שהדריכו את האנסמבל והובילו אותו בנגינה – טבאה צימרמן, קתי דברצני, מקסים ונגרוב, וכמובן סרג'יו אזוליני, שהקשר איתו נמשך עד היום. כל אחד מהם הקפיץ את האנסמבל בכמה רמות, וכל פרוייקט מהסוג הזה הפך למעין סדנא שכל הנגנים שלנו מאוד נהנו ממנה, התקדמו ולמדו.

בסוף העשור הקודם עבר עלינו משבר. בצד הכלכלי נכנסנו לגרעון שחייב אותנו להתחיל בתכנית הבראה מאוד קשה. היו לזה השפעות מקצועיות – מספר החזרות ירד מ6 ל5 בכל תכנית, הנשפנים השתתפו רק בשתי החזרות האחרונות ולא היו שותפים לתהליך העשייה המשותפת, לא ביצענו יצירות להרכבים גדולים וכך גם הרפרטואר שלנו הצטמצם. ביטלנו הזמנות של כמה סולנים גדולים מהסיבה שלא יכולנו לעמוד בזה כלכלית. הקהל התחיל להרגיש בזה. בנוסף, בגלל השיפוצים בשטריקר עברנו להופיע באולם עינב, שהיה מאוד לא נוח לנו ומאוד לא נעים לקהל. היתה גם תקופה של מחסור בנגנים טובים, במיוחד בכינור (ב2009 וקצת ב2010), שאילצה אותנו להתפשר על הרמה. אבל למרות החסרונות הרבים שהיו במתכונת העבודה שנכפתה עלינו כתוצאה מתכנית ההבראה, המשכנו לשמור על דרך העבודה שלנו, המשכנו להביא אמנים אורחים שגם הובילו את האנסמבל, ועשינו את המקסימום במסגרת התנאים המגבילים. סרג'יו אזוליני המשיך לבוא בהתמדה, ובשנים האחרונות גם הכנר טרייה טונסן, הפסנתרן דוד גריילסאמר והכנרת אנטייה וייטהאס הגיעו אלינו להדריך ולהוביל. והדבר החשוב היה שהצלחנו לסגור את הגרעון ויכולנו להמשיך לחיות ולחזור לתנאי עבודה נורמליים. בשנתיים האחרונות האנסמבל נמצא בקו עלייה ברור. מבחינה מקצועית התגבש הרכב קבוע ומצויין, שיש בו נגנים טובים מאוד – שילוב מוצלח של ותיקים וצעירים. כתוצאה מההיכרות רבת השנים איתי ומההומוגניות ברמה ובתפיסה המוסיקלית של כולם – האנסמבל מתגבש מהר ומשתפר מפרוייקט לפרוייקט. בקונצרט מיצירות לברי  בו השתתפנו לפני כחודש, האנסמבל הגיע לרמת נגינה גבוהה מאוד בפרק זמן קצר מאוד של עבודה. מבחינת הרפרטואר, אני מרגיש שאני אישית מאוד נפתח ומחפש כל הזמן עוד ועוד יצירות חדשות ומעניינות לאנסמבל ולקהל. ומבחינת הפרסום והחשיפה – העונה האחרונה חשפה אותנו לכמות גדולה מאוד של קהל – בזכות קונצרט הגאלה, בזכות הקונצרטים עם אסתרית בלצן ובזכות הקונצרטים שהיו לנו בשידור חי ברדיו. רק שימשיך כך.

סולני תל-אביב מודל 2012: תמהיל טוב של ותיקים וחדשים

יש אצלנו כיום דור שלם של נגנים שהולכים ביחד כבר שנים רבות, באהבה ובמסירות – ביניהם הכנרות הדס פבריקנט, ליאה רייחלין, טלי גולדברג, נעם שוס, יוליה קליין, והכנר הראשי שלנו בשנים האחרונות מתן דגן, הויולנים שולי ווטרמן, יעל פטיש ועמית לנדאו, הצ'לנים יוני גוטליבוביץ' והילה אפשטיין, האבובנית הנפלאה תמר ענבר, נגנית הבסון אילינוי יוגב, והקרנן האחד והיחיד אלון ראובן. אליהם הצטרפו לאחרונה נגנים צעירים טובים מאוד, שיוצרים אצלנו דור חדש שגם הוא מאוד מגובש: הכנרים זהר אלון, אופיר שנר, אורי ויסנר לוי וחן רוזן, הויולנים דניאל תנחלסון ושירה מיוני, הצ'לנים דניאל מיטניצקי ויעל שפירא, וכמה קונטרבסיסטים צעירים מצויינים. נוצר אצלנו תמהיל טוב מאוד, גם חברתית וגם מקצועית, שמשלב בדיוק את מה שצריך בשביל תזמורת קאמרית מעולה. העונה נחזור לנגן בקונסרבטוריון שטריקר שבנייתו הושלמה, ובכך אני מאמין שהבעיות שנוצרו כתוצאה מהמעבר לעינב תיפתרנה. מבחינת הרפרטואר – כפי שכתבתי לא מזמן, אנחנו מתכננים בעונה הקרובה הרבה מאוד חידושים, זו בהחלט תהיה עונה מהפכנית (לקריאה על כך לחצו כאן). התחום הווקאלי יצבור תאוצה – גם בהיבט הסולני וגם בהיבט המקהלתי. נבצע הרבה יצירות נפלאות שלא זוכות בד"כ לביצועים רבים בארץ (ארבעה טמפרמנטים לפסנתר ותזמורת של הינדמית, סימפוניה מס' 7 של מנדלסון, סויטה לירית של אלבן ברג, אלוני דמברטון של סטרוינסקי, סימפוניה מס' 67 של היידן ועוד), תהיינה יצירות ישראליות טובות, ותהיה חויית האזנה שונה לקונצרטים שלנו.
בפוסט הבא, ביום שישי הקרוב – כמה מהחוויות המוסיקליות שאני חווה הקיץ.

לקראת עונת 2012-13 (6) – המשולש מנצח-סולן-מלחין

האם התוים שכתב המלחין על הנייר הם המוסיקה, או שהמבצעים – המנצח, הנגנים והסולן – הופכים אותם למוסיקה? האם לאחר השלמת כתיבת היצירה מותר למי מהמבצעים להציע שינויים כלשהם – בטמפו, באופי, בבלאנס? מי קובע כיצד לבצע יצירה שיש בה סולן – המנצח או הסולן? העונה יהיו לנו שלושה מלחינים ישראלים שונים משלושה דורות שונים, שאת יצירותיהם יבצעו עם האנסמבל ארבעה סולנים ישראלים. בפוסט הזה אספר על התהליך המיוחד הזה של למידת יצירה חדשה ביחד עם המלחין ותוך שיתוף פעולה עם הסולן.

קרן הדר – "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול" של יחזקאל בראון

תהליך העשייה המוסיקלית, שקורה בחזרות, הוא אולי החלק המרתק ביותר בפרוייקט מוסיקלי. חבל שדווקא אותו הקהל מפסיד. הקהל מגיע לשמוע רק את המוצר המוגמר, הקונצרט. איך הגיעו הנגנים, המנצח והסולנים להחלטה לבצע משפט מוסיקלי בטמפו מסויים, באופי מסויים או בבלאנס מסויים? האם זו היתה החלטה שרירותית של המנצח או של הסולן, או שנעשו נסיונות שונים בדרכים שונות לפני שהוחלט על דרך ביצוע מסויימת? האם בדיאלוג שבין הסולן למנצח היו רגעים של אי הסכמה – כלומר שאחד מהם הציע דרך ביצוע אחת בעוד שהשני העדיף דרך אחרת? ואיך התקבלה לבסוף ההכרעה? ומה קורה בעבודה על יצירה חדשה של מלחין ישראלי – איך מתפתח כאן הדיאלוג המוסיקלי בין המנצח למלחין? הקהל בד"כ אינו מודע לכל אלה, אלא מסתפק בהאזנה לאותו מוצר מוגמר, אבל אני משוכנע שאם היתה ניתנת לו ההזדמנות לחוות חלק מהתהליך, להאזין למשפט מוסיקלי שמנוגן בכמה דרכים שונות כשהמבצעים מתלבטים איזו דרך משכנעת יותר, לעקוב אחר התקשורת שבין המנצח לסולן, לחוות את התהליך של למידת קטע מוסיקלי קשה או לא מובן – הוא היה יכול ליהנות הרבה יותר מהקונצרט. תהליך העבודה המשותפת עם מלחינים שונים ועם סולנים שונים, הוא תהליך מוסיקלי מרתק שיש בו הפריה הדדית, החלפת דעות מוסיקליות, התנסויות רבות ונסיונות רבים, וחיפוש אחר דרך הביצוע הטובה והמשכנעת ביותר. בתהליך הזה נוצרת התקשורת בין המנצח לסולן ולמלחין. זהו החלק שבו למעשה כולם לומדים, מתנסים, מחפשים, מקשיבים ובסופו של דבר מחליטים.

העונה הקהל שלנו יזכה לחוות גם את התהליך המרתק הזה. בכל תכנית תהיה לנו חזרה אחת פתוחה לקהל, שתתקיים באודיטוריום החדש של קונסרבטוריון שטריקר, ובה הקהל יוכל לעקוב מקרוב אחרי תהליך העשייה המוסיקלית. בנוסף, סרטוני וידאו של החזרות של האנסמבל מכל אחת מהתכניות יופצו ברשת, וקטעים נבחרים קצרים יוקרנו גם בקונצרטים עצמם, ממש לפני ביצוע היצירה.

העונה יהיו לנו שלושה מלחינים ישראלים שונים משלושה דורות שונים, שאת יצירותיהם יבצעו עם האנסמבל ארבעה סולנים ישראלים. את יצירתו של המלחין יחזקאל בראון "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול" (עפ"י טקסטים מספר ישעיהו) לקול, קרן יער ותזמורת מיתרים, יבצעו זמרת הסופרן קרן הדר, נגן הקרן אלון ראובן ונגני האנסמבל. המלחין יחזקאל בראון חגג השנה את יום הולדתו ה90, וזו תהיה מחווה מיוחדת של האנסמבל למלחין, לכבוד חגיגה זו. המלחין הצעיר עמית גילוץ כותב עבורנו יצירה חדשה – קונצ'רטו לחליל ותזמורת מיתרים. את היצירה יבצע עימנו החלילן רואי אמוץ. זוהי יצירה שניה שעמית גילוץ כותב לאנסמבל. את יצירתו הקודמת "חושך לבן" ביצענו ב2005.

החלק השני של "חושך לבן" של עמית גילוץ משנת 2005

המלחין ינעם ליף מונה לאחרונה לתפקיד הנכבד של ראש האקדמיה למוסיקה בירושלים. את יצירתו "שלושה מדריגלים סתוויים" לצ'לו ולתזמורת מיתרים שמעתי בארץ לפני מספר שנים בביצוע של תזמורת גרמנית. התרשמתי מאוד מעוצמתה של היצירה והחלטתי לבצעה גם באנסמבל. הסולן שלנו בביצוע היצירה הזו יהיה הצ'לן יוני גוטליבוביץ'.

יוני גוטליבוביץ' – שלושה מדריגלים סתוויים של ינעם ליף

בפוסט הבא, שיתפרסם ביום שלישי הקרוב – אספר על השינויים שחלו באנסמבל מיום הקמתו ב2001 ועד היום. שווה לחכות

לקראת עונת 2012-13 (5) – הפרומו

בהמשך היום יעלה, כפי שהבטחתי, פוסט נוסף בסדרה של הפוסטים לקראת העונה הקרובה, ובו אספר על הסולנים הישראלים והיצירות הישראליות שצפויות לנו העונה. אבל בינתיים, סרטון הפרומו שהצילומים שלו התקיימו לפני כשבועיים, מוכן ועלה לרשת לפני שלושה ימים. הנה הוא כאן בבלוג בהופעת בכורה. תהנו

 

לקראת עונת 2012-13 (4) -סולנים עם ערך מוסף

בזכות ההיכרות רבת השנים ובזכות הקשרים המיוחדים שקשרנו, אנחנו זוכים לארח אצלנו מוסיקאים ברמה עולמית, שחוץ מנגינתם הנהדרת הם גם מביאים לאנסמבל את הנסיון שלהם, מדריכים אותו, מקדמים אותו ומטביעים אצלו את חותמם. והם גם נהנים ושמחים לבוא אלינו (חצי בהתנדבות).

אנטיה וייטהאס. תשוב אלינו לנגינת יצירות של בטהובן, היידן ובריטן.

 

בתזמורות רבות בעולם מקובל שסולנים אורחים מגיעים לחזרה אחת עם התזמורת יום לפני הקונצרט הראשון, ובבוקר הקונצרט הם באים שוב כדי להריץ את היצירה בחזרה הגנרלית. זה במקרה הטוב. במקרים אחרים הם מגיעים ישר לחזרה הגנרלית, מנגנים פעם אחת, ומתראים שוב על הבמה בקונצרט. לאחר סדרת הקונצרטים עם התזמורת הם ממריאים לעבר התזמורת הבאה שלהם, על-מנת לחזור על אותו תהליך של חזרה אחת וסדרת קונצרטים (תהליך שנמשך לא יותר מארבעה ימים).

המצב הזה, שקורה במרבית התזמורות, לא ממש מאפשר לסולנים לתקשר עם התזמורת, וכמובן שלא להשפיע עליה. יש מנצח שמנהל את החזרות, והוא זה שנותן את הטון.  הסולן רק בא לנגן והולך. בגלל מיעוט החזרות איתו, גם אין לסולן זמן לנגן ביחד עם התזמורת ולהכיר אותה דרך המוסיקה. אין לו זמן להביא את הגישה שלו ליצירה או למוסיקה בכלל.

לשמחתי, מרבית הסולנים שלנו באנסמבל הם לא מהסוג הזה. אחת המטרות שלי בהבאת סולנים בינלאומיים לאנסמבל, היא לקדם את האנסמבל באמצעות הידע, ההבנה והניסיון שלהם. סולנים רבים באים אלינו כאורחים ל7-10 ימים, שבמהלכם הם גם מובילים את האנסמבל ומדריכים אותו, ולא רק מנגנים סולו. טבאה צימרמן הדריכה את האנסמבל, הובילה את סקציית הויולות שלנו וגם ניגנה סולו בשתי יצירות – בדצמבר 2005 ובדצמבר 2006.

טבאה צימרמן מובילה את סקציית הויולות של האנסמבל

 

קתי דברצני ממש לימדה את האנסמבל נגינה בארוקית על כלים אותנתיים עם מיתרי גיד, במשך חמישה ימי חזרות, וגם ניגנה סולו בשתי יצירות. אותו הדבר עם הכנר טרייה טונסן, הכנרת אנטייה וייטהאס, וכמובן – נגן הבסון סרג'יו אזוליני, שכל מפגש איתו הוא שיעור מאלף לאנסמבל. אני משתדל להביא לאנסמבל סולנים שיש להם, מעבר לרמת נגינה גבוהה, גם יכולת, זמן ורצון להוביל ולהדריך את האנסמבל במשך מספר ימי חזרות. עבורם זוהי חויה שונה מהחויה הרגילה של לבוא, לנגן וללכת. הם אוהבים לבוא אלינו גם מהסיבה שהם מרגישים שהם עושים מוסיקה ביחד. ועבור האנסמבל זוהי חויה מיוחדת של היכרות עם מוסיקאים נפלאים, ובניית שיתופי פעולה מוסיקליים אמיתיים איתם.

בעונה הקרובה יהיו לנו שלושה סולנים בינלאומיים מהסוג הזה, שלושתם אורחים ותיקים וקבועים שלנו. סרג'יו אזוליני יוביל את האנסמבל ביצירות של באך וסטרוינסקיֿ: סינפוניה מקנטטה וקונצ'רטו לבסון של באך, "אלוני דמברטון" והסויטה "פולצ'ינלה" של סטרוינסקי. אנטיה וייטהאס תתארח אצלנו לתכנית שלמה ללא ניצוח, בה היא תוביל את האנסמבל ברביעיית המיתרים אופ. 95 של בטהובן שתנוגן בתזמורת מיתרים, תנגן קונצ'רטו לכינור של היידן, ותשוב להוביל את האנסמבל בוריאציות "פרנק ברידג'" של בריטן. וחן הלוי, שניגן איתנו בעבר לא מעט יצירות מודרניות, יבצע איתנו בעונה הקרובה דוקא את הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט. בכל אחד מהמפגשים האלה צפויה לאסמבל חוויה של עשייה מוסיקלית מרתקת, למידה, אתגר, ונגינה של קונצרטים יוצאי דופן.

חן הלוי. יבצע את הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט

 

הקשרים יוצאי הדופן שהאנסמבל קשר עם המוסיקאים הנפלאים האלה מובילים לתוצאות מאוד מרגשות עבורנו ועבור הקהל.

בפוסט הבא שלי, ביום שישי הקרוב, אספר על היצירות הישראליות ועל הסולנים הישראלים שיופיעו איתנו העונה.

 

 

לקראת עונת 2012-2013 (3) – המהפכה הווקאלית

יצירות ווקאליות עם מקהלה וזמרים. מיסות, מוטטים וקנטטות. היידן, מוצרט, מנדלסון. הרקויאם המצמרר של פורה. קטעי אופרה עם זמרים ומקהלה. המהפכה הווקאלית שלנו מתחילה.

הקונצרט הווקאלי שלנו שפתח את עונת 2011-2012. העונה, התחום הווקאלי יזכה לייצוג נרחב יותר.

עולם המוסיקה הקולית הוא עולם שגיליתי רק בזמן האחרון, והוא נפלא. לאחרונה התמניתי לתפקיד המנהל המוסיקלי של מקהלת זמרי קולגיום, במקום אבנר איתי שפרש, וזו אחת הסיבות לכך שהתחלתי להתעמק ברפרטואר מקהלתי. אני מתחיל להבין כמה עוצמה ורגש יש בקול האנושי. אני לומד רפרטואר ווקאלי נרחב, והעונה אני מתכוון לשלב הרבה מהרפרטואר הזה בתכניות של האנסמבל. אל האנסמבל תצטרף המקהלה החדשה שלי – זמרי קולגיום, ואלינו יצטרפו סולנים וסולניות נפלאים, שאת שמותיהם אנחנו עדיין שומרים בסוד, כדי שיהיו קצת הפתעות.

הרקויאם הנפלא של פורה יסיים את עונת הקונצרטים הקרובה שלנו. האזינו לביצוע המרגש הזה של פרק הPIE JESU מהרקויאם, אותו שרה ברגישות יוצאת דופן זמרת הסופרן צ'צ'יליה ברתולי. פשוט לבכות!!!

בפתיחת העונה נבצע את יצירתו של מוצרט Sancta Maria, אותה תוכלו לשמוע כאן.

 

עוד נבצע את הקנטטה של מנדלסון Wer nur den lieben Gott last walten, מיסה בסול מז'ור של היידן, יצירה לקול, קרן יער ותזמורת מיתרים של יחזקאל בראון, ואת יצירתו של מוצרט Tantum ergo לסופרן, מקהלה ותזמורת.

בערב הגאלה שלנו שיתקיים באפריל, נארח את זמרת הסופרן אלה וסילביצקי (ששרה איתנו לאחרונה בערב האופראי), זמרים מהסטודיו של האופרה הישראלית, ואת מקהלת זמרי קולגיום, וביחד נבצע קטעי אופרה מוכרים.

הרבה מוסיקה ווקאלית נפלאה, עם זמרים ועם מקהלה, מצפה לנו העונה.

את סקירת העונה הקרובה אמשיך בפוסט הבא, שיתפרסם ביום שני הקרוב, ובו אספר על הסולנים שנארח העונה – הקלרניטן חן הלוי, הכנרת אנטיה וייטהאס, נגן הבסון סרג'יו אזוליני – ועל התכניות אותן הם יבצעו.

לקראת עונת 2012-13 (2) – קונצרטים במתכונת חדשה

המתכונת העכשווית של קונצרט קלאסי באולם הקונצרטים קיימת כבר למעלה מ70 שנה, מבלי שנעשה בה כמעט שום שינוי. זו גם אולי הסיבה לכך שקהל הקונצרטים הוא מבוגר מאוד, שמרן מאוד, ובעיקר – הולך ומתמעט. בכל העולם. משהו צריך להשתנות.

מתוך ערב הגאלה שהתקיים בדצמבר האחרון. האנסמבל על הבמה וברקע שקופית וסרטונים.

במתכונת הקונצרטים העכשווית, לקונצרט קלאסי יש ארבעה חלקים: פתיחה, קונצ'רטו, הפסקה וסימפוניה. בכל אחת מהיצירות (חוץ מהפתיחה) יש מספר פרקים, כאשר בין הפרקים אסור לקהל למחוא כפיים, אלא מקסימום להשתעל. אדם שמוחא כפיים בסיום פרק נחשב לאחד ש"לא מבין" ואלה שיושבים בסביבתו מעירים לו בהתנשאות שמחיאות הכפיים הן רק בסיום היצירה כולה.

במהלך הקונצרט אין שום דיבורים, שום עזרים חיצוניים, שום תקשורת מילולית בין המבצעים לקהל, רק מוסיקה נטו. המבצעים הם סוג של "עב"מים" שלובשים ז'קטים ופפיונים, לא מדברים, רק עולים לבמה, משתחווים בהתחלה ובסיום ומנגנים.

תכנית הקונצרט מתפרסמת מראש ובמדוייק – כל היצירות המבוצעות בקונצרט מופיעות בפרסומים, כי הקהל חייב לדעת בדיוק מה הוא הולך לשמוע. אם נעשה שינוי כלשהו באחת היצירות או באחד המבצעים – הקהל יתלונן על כך.

הרפרטואר חייב להתבסס בעיקר על יצירות ועל מלחינים שהקהל מכיר (לפחות את שמותיהם) – מוצרט, בטהובן, ברהמס, דבוז'אק, באך, צ'ייקובסקי, היידן וכד'. יצירות "מודרניות" (הכוונה ליצירות שנכתבו לפני 100 שנה או פחות) לא מתקבלות באהדה, ולכן בד"כ אם יש יצירה כזו, היא לא תהיה ארוכה מידי, היא לעולם לא תהיה היצירה המרכזית בתכנית, והיא תהיה מרופדת היטב מכל הכיוונים (לפניה ואחריה) ביצירות מוכרות קלאסיות או רומנטיות. יצירות ישראליות אינן יוצאות מהכלל, אם כי הן מתקבלות במעין סלחנות, שהרי אנחנו נמצאים בישראל אז חייבים לנגן יצירה ישראלית, מה לעשות, אין ברירה… ועדיין, תמיד אחרי ביצוע של יצירה ישראלית או "מודרנית" ישנם אנשים מהקהל שמתקשרים להתלונן שזה פגע להם בהנאה.

יחד עם זאת, לא נהוג לבצע יצירות שמתוייגות כ"מוסיקה קלה" או מה שמכונה "show pieces" (למשל ולסים של שטראוס או יצירות קצרות ווירטואוזיות לכינור של ויניאבסקי, פגניני וכד') כי הקונצרט הוא רציני והמוסיקה שמבוצעת בו צריכה להיות רצינית ולא מוסיקת שעשועים זולה.

אלו הם החוקים המקובלים וכך, פחות או יותר, מתנהלים הקונצרטים הקלאסיים ב70 השנה האחרונות. קהל חדש לא מגיע, כי הריחוק הזה בין המבצעים לקהל, חוסר התקשורת, הכללים הנוקשים, הסבלנות הנדרשת להאזין ליצירה של 40 דקות מבלי ששום דבר (פרט לנגינה) לא קורה על הבמה, ובעיקר התחושה שהמסורת הזאת לא קשורה לעולמנו במאה ה21 (עולם שבו הכל זז במהירות וכל הזמן צריך לקבל סיפוקים מיידיים) – כל אלה מרתיעים את הקהל הפוטנציאלי מלהגיע לאולם הקונצרטים.

מצד אחד – כולם מנסים לשמור על הקהל המועט והשמרן, ולא להרגיז אותו כדי לא לאבד אותו. לכן כולם מצייתים לכללים האלה של מתכונת הקונצרט ושל הרפרטואר המקובל. מצד שני – הסיכוי היחיד לחדש, לשנות, לרענן ולגרום לקהל גדול יותר וצעיר יותר להגיע, הוא באמצעות שבירת החוקים המסורתיים והתאמת הקונצרט הקלאסי למאה ה21. כאן יש כמובן סיכון מסוים – הקהל השמרן עלול לא לאהוב את זה. אבל אם כולם יפעלו אך ורק מתוך מניעים של שמירה על הקהל הקיים – הם יצליחו אולי לשמור עליו בטווח הקצר, אבל בינתיים הוא ילך ויתמעט עד שהוא ייעלם לגמרי.

מעניין שבמאה ה18 ובמאה ה19 המתכונת של הקונצרטים היתה שונה לגמרי. בקונצרטים של מוצרט למשל, לא ניגנו יצירות בשלמותן, אלא אריות ופרקים מיתוך יצירות שונות. ואם כבר היתה מבוצעת סימפוניה בשלמותה, אז פרקיה לא היו מנוגנים ברצף אלא אחד אחד, כשבתווך נוגנו יצירות  אחרות. מחיאות כפיים היו כמובן מקובלות לאחר כל פרק ולעיתים גם במהלך הפרק, לאחר קטע סולני של אחד הכלים (כפי שמקובל היום בג'אז). קטעי אילתור היו חלק מקובל מתכנית קונצרט, והקהל בא לשמוע קונצרט כשהוא לא ידע אילו קטעים הוא ישמע – הוא בא כדי לשמוע מבצע מסוים או מלחין מסויים, מבלי לדעת מה תהיה התכנית המדוייקת. במאה ה19, לעומת זאת, תכניות הקונצרטים כללו חלק ראשון שבו אפשר היה לנגן סימפוניה בשלמותה (כלומר החלק הכבד והרציני יותר היה בהתחלה), וחלק שני קל יותר, שבו נוגנו יצירות קצרות או פרקים בודדים, קטעים וירטואוזיים ויצירות עם אופי קליל.

אני חייב להודות, שלמרות שאני מוסיקאי מקצועי ואני מסוגל להבין היטב מוסיקה נטו, גם אם היא נמשכת שעתיים, ללא הסברים, ללא דיבורים, וללא שום סוג תקשורת שמעבר לנגינה – כשאני בא לקונצרט אני נהנה הרבה יותר אם יש איזשהו הסבר קצר, מודגם וממוקד שנעשה בצורה מעניינת, או אם יש איזשהו סרטון בין היצירות שעוזר לי להבין את היצירות, או סתם אם מישהו מהמבצעים אומר כמה משפטים ואני מרגיש יותר קירבה אליו. אני גם לא רואה בזה פחיתות כבוד או "חילול הקודש". אם זה נעשה בצורה מקצועית ובמינון נכון – אני חושב שזה יכול רק להוסיף ולשדרג את החוויה.

העונה, הקונצרטים של אנסמבל סולני תל-אביב יוגשו במתכונת לא קונבנציונלית (כפי שהתחלנו כבר קצת בעונה הקודמת בערב הגאלה ובערב האופראי של מוצרט), מתוך כוונה להתחבר קצת יותר אל הקהל ולהתאים את עצמנו לתקופה ולמקום שבו אנו חיים. בקונצרטים שלנו יוצבו מסכים שעליהם יוקרנו הטקסטים (ביצירות הווקאליות) עם תרגומים לעברית, סרטונים עם הסברים על היצירות או קטעים מצולמים מתהליך העבודה על היצירות, תמונות רקע הקשורות למוסיקה המתנגנת, קטעי וידאו שיראו לקהל ב"שידור חי" את הקונצרט המתנגן עם קלוז-אפים על נגנים שונים ועל המנצח, ועוד הפתעות. בכל קונצרט נוסיף לתכנית גם יצירה קצרה שאינה מופיעה בפרסום, ושיש לה איזשהו קשר לתכנית או לאחד המבצעים. נציג מידי פעם אמנים אורחים שיבואו לנגן או לשיר בהפתעה, ולפעמים נשלב במהלך הקונצרט שיחה קצרה של אחד המבצעים עם הקהל. כל אלה, יוגשו לקהל בצורה שונה מהמסורתית, ומתוך מטרה ליצור חווית האזנה מרגשת ושונה בכל קונצרט שלנו.

 

סרטון שהוקרן בערב הגאלה, על הימים הראשונים של האנסמבל.

בפוסט הבא, ביום חמישי הקרוב, אציג חלק מתכניות הקונצרטים שלנו בעונה הקרובה – היצירות הווקאליות שנבצע עם מקהלת זמרי קולגיום, עליה התחלתי לאחרונה לנצח באופן קבוע. שווה לחכות.