חוויה מאתגרת ומרתקת

ביצוע של אותו הקונצרט 13 פעמים, כפי שקורה בימים אלה בקונצרטים שלנו עם אסתרית בלצן, הוא חוויה מרתקת שעדיין לא חוויתי בעבר. יש בחוויה הזאת הרבה תובנות והרבה ענין. וגם – ההכנות לקונצרט הגאלה שלנו בעיצומן.

אסתרית, אני והאנסמבל. 13 פעמים.

 

אתמול היו לנו שני קונצרטים ברצף במוזיאון תל-אביב. היום – שני קונצרטים ברצף בחיפה. מחר – קונצרט נוסף בירושלים. כמות הקונצרטים הזאת והאינטנסיביות שלהם זו בהחלט חוויה חדשה עבורי ועבור האנסמבל. לעלות לבמה ולתת הכל – במרץ, בהתלהבות, עם רעננות ואנרגיה – כאשר רק לפני כשעה סיימת את אותו הקונצרט עם אותן היצירות, וגם אתמול ושלשום. ומחר. איך עושים את זה? זה בהחלט נסיון מסוג חדש, ואני נהנה ממנו ורואה בו חוויה מרתקת. זה מאוד מאתגר להישאר רענן בכל ביצוע ולא להישחק. להישאר יוצר ולא להפוך למכונה אוטומטית שלוחצים על "פליי". להישאר ברמה מקצועית גבוהה ולא לוותר על פרטים. אני נהנה מהחוויה מכיוון שיש בה המון למידה. קודם כל – רמת ההיכרות עם היצירות עולה, מביצוע לביצוע אני יודע את היצירות יותר טוב. אחרי חמישה קונצרטים כבר הכרתי את כל היצירות בעל-פה, ואני מנצח על כל הקונצרט ללא פרטיטורה, דבר שמאוד משפר את התקשורת עם התזמורת והסולנים ומשחרר אותי מהתלות בתוים הכתובים. שנית – על-מנת לשמור על רמה גבוהה, צריך לנצל היטב את החזרות הקצרות שלפני הקונצרטים. אנחנו בד"כ נפגשים לחזרת חימום של כחצי שעה לפני כל קונצרט. חשוב לי שלא לבזבז את הזמן היקר הזה, אלא לנצל כל רגע לעבודה יעילה, לשיפור ותחזוקה של הדברים הבסיסיים – ניקיון, אחידות, ארטיקולציה, בלאנס וכו'. אם לא מזכירים ומקפידים על דברים כאלה, הרמה יכולה לרדת משמעותית מקונצרט לקונצרט. זה דורש ממני הכנה לפני כל חזרה כזאת – הכנה לפרטים של מקומות עליהם אני רוצה לעבור, מקומות בהם אני מסתפק רק בהערה מילולית ללא נגינה, ומקומות עליהם אני מוותר במידה ואין זמן.

כמובן שרמת האנרגיה וההשראה משתנה מקונצרט לקונצרט – יש קונצרטים בהם ההרגשה היא של עייפות וחוסר התלהבות, לעומת קונצרטים שבהם פתאום יש השראה ויצירתיות. בד"כ זה קורה בו זמנית אצל האנסמבל, אצל הסולנית אסתרית בלצן ואצלי. אתמול למשל דווקא בקונצרט השני, כשהיינו יותר עייפים, הרגשתי שהיה גם ריכוז גבוה וגם הרבה השראה ואנרגיה. כמובן שזה גורם להרגשה נהדרת ולהנאה גדולה מהקונצרט. לא תמיד יש לזה הסבר, למה בקונצרט אחד אין אנרגיה ובקונצרט שני יש, אבל בכל מקרה זה דורש לפחות רמה מקצועית גבוהה וליטוש של כל פרט, כך שגם בלי המון השראה הקונצרט יהיה טוב.

כאשר קורים דברים לא צפויים זה תמיד מעיר את כולם – אם זה טעות, או אם זה טמפו שונה מהרגיל, או סתם פרט קטן שכולם שמים לב אליו. לכן, אני משתדל לא "לחזור" על ביצוע אלא לחפש דברים חדשים ולעשות נסיונות. זה שומר את הביצוע רענן.

בינתיים, במקביל, אנחנו עובדים במרץ על ההכנות לקונצרט הגאלה החגיגי שלנו לציון עשור להיווסדו של האנסמבל. ב29.12.2011 באולם נוגה ביפו נופיע עם טובי הסולנים הישראלים שהופיעו איתנו במשך השנים – סרגיי אוסטרובסקי, שהיה הכנר הראשי מדור המייסדים של האנסמבל, הצ'לן צבי פלסר, הקלרניטן חן הלוי, הויולן גיא בן ציוני שגם ניגן איתנו עכשיו בסדרה של אסתרית, הפסנתרן מתן פורת, הזמר והיוצר יוני רכטר, ועוד הפתעות נוספות. בערב הזה גם נקרין סרטון חדש על האנסמבל ונשיק מארז תקליטורים עם מיטב ההקלטות של האנסמבל. לשירים עם יוני רכטר יצטרפו אלינו נגנים צעירים מתזמורת הקונסרבטוריון בגבעתיים ומביה"ס לאמנויות "רעות" בחיפה. אתמול בסיום הקונצרט הגיע צלם מעיתון הארץ שצילם אותנו ביחד עם הילדים, כפרומו לקונצרט. מכירת הכרטיסים נמשכת ואנחנו מצפים לאולם מלא עד אפס מקום.

יוני רכטר. מצטרף אלינו לחגיגה ב29.12

הבלוג חוגג 20,000 צפיות

תודה לכל קוראי הבלוג הקבועים והמזדמנים, תודה לכל המנויים של הבלוג ולכל אותם חובבי מוסיקה וחובבי כדורגל שהסיפורים המובאים כאן מעניינים אותם. 20,000 צפיות במשך שנה וקצת מאז הקמתי את הבלוג זה בהחלט מספר מרשים, וזה נותן לי כוח ומוטיבציה להמשיך לכתוב ולהביא לכם את סיפוריי האישיים וחוויותיי מפעילותי כמוסיקאי (וכאוהד כדורגל).

מקומו של המנצח באנסמבל סולני תל-אביב

בהקשר לכתבה של נעם בן זאב מלפני כמה ימים בעיתון הארץ, על הספר "מיתוס המאסטרו" שנכתב לפני 20 שנה ע"י המבקר הבריטי נורמן לברכט (ומצורפת כאן בהמשך) – כמה מחשבות, זכרונות והרהורים על היחסים בין אנסמבל סולני תל-אביב לביני ב10 שנות קיומנו. איך זה עובד אצלנו באנסמבל?

הכתבה של נעם בן-זאב מלפני כמה ימים, על הספר "מיתוס המאסטרו", המתאר את העולם ההולך ונעלם של מנצחים כל-יכולים, רודנים, טוטאליטריים – גרמה לי לחשוב על השינויים שהעולם הקלאסי התזמורתי עובר, בכל הקשור לאופי התזמורות ולסמכויותיו של המנצח. אני משתכנע יותר ויותר שמנצח שזוכה לשיתוף פעולה ולאהבה מצד נגניו יקבל תוצאה יותר טובה בקונצרט. מנצח שיעודד את נגניו, יחמיא להם מידי פעם ויצור אוירה טובה ונעימה בחזרות, יזכה לשיתוף פעולה גדול ולמוטיבציה מצידם לתת 100% בקונצרט.

כשהקמתי את האנסמבל לפני 10 שנים, זה היה גוף  דמוקרטי לגמרי. החזרות היו מתנהלות בשיתוף מלא עם הנגנים, נגנים היו מציעים דרכים לביצוע ומקומות לחזור עליהם והעבודה התנהלה תוך ביטוי אישי לכל נגן ונגן. מכיוון שהאוירה היתה מאוד טובה וחברית, גם שעות ההתחלה והסיום לא היו ממש מוחלטות, הפסקות התארכו, חזרות החלו באחור, ולפעמים נמשכו מעבר לשעת הסיום.

האנסמבל בימיו הראשונים (2001): אוירה נהדרת, דמוקרטיה מוחלטת

התפקיד שלי בתוך כל זה היה לנווט את החזרות, להנחות ולהציע את רעיונותיי המוסיקליים, להקפיד על לוח הזמנים, ולדאוג להביא את האנסמבל לרמת ביצוע גבוהה מבלי לקפח או לדכא את האינדיבידואליות של הנגנים. היתרון הגדול היה שנוצר גוף תזמורתי יוצא דופן – גוף שבו כל נגן מעורב באופן אינדיבידואלי, ויש לו הזדהות מלאה ומוטיבציה להצליח. החיסרון היה שהדברים לקחו הרבה יותר זמן מהמקובל, כאשר לפעמים על כל קשת, דינמיקה או ארטיקולציה נפתח דיון ארוך, שגם אם בסופו התקבלה החלטה שמקובלת על כולם, הוא בזבז זמן חזרות יקר. שיטת העבודה הזו נמשכה כשנתיים וחצי, כאשר לאט לאט החלו להישמע קולות מצד הנגנים הקוראים לקצת פחות דמוקרטיה ולקצת יותר החלטיות מצידי, אשר תוביל ליותר יעילות. לקחתי את ההערות האלה מאוד ברצינות, והתחלתי להכין לפני כל פרוייקט לוח זמנים מפורט לכל חזרה, כתבתי בעצמי את הקשתות לכולם, גיבשתי בעצמי את האינטרפרטציה, סימנתי פרטים רבים של ביצוע בתוים, על-מנת לחסוך זמן חזרות יקר. התחלתי להקפיד על שעות התחלה וסיום, וניהלתי את החזרות בצורה הרבה יותר חד-צדדית. בגלל לוח הזמנים המוקפד, לא אפשרתי יותר מדי ביטוי אישי לנגנים שהיו להם רעיונות להציע, מכיוון שפחדתי שיתבזבז לנו הזמן היקר. כתוצאה מהתהליך הזה, גם שיתפתי את הנגנים פחות ברעיונות ובהצעות לרפרטואר, ובנושאים הקשורים להתנהלות האנסמבל. התוצאה המקצועית היתה ללא ספק טובה בהרבה, והיעילות בחזרות השתפרה פלאים, ומעידות על כך כמה מההקלטות הנפלאות של האנסמבל בשנים 2004-2007 (מוצרט סימפוניה מס' 33, פרוקופייב הסימפוניה הקלאסית, ברטוק דיברטימנטו למיתרים). אבל יחד עם זה גם נוצר קצת ריחוק בין הנגנים לביני, שכתוצאה ממנו הצטברו גם תסכולים אצל חלק מהנגנים.

שנת 2005: עבודה מקצועית ויעילה ביותר, על חשבון הביטוי האישי והאינדיבידואליות של הנגנים

בשנים האחרונות, בזכות תהליך אישי שעברתי, וגם בזכות ההרכב האנושי הנהדר באנסמבל, אני חושב שהאנסמבל הגיע לדרך העבודה הנכונה, היעילה והטובה ביותר. החזרות מתנהלות באוירה טובה, ותוך מעורבות של הנגנים בתהליך, אבל גם תוך יעילות וניצול של כל דקה לשיפור האנסמבל. יעידו על כך הפרוייקטים האחרונים שעשינו – קונצרט בחג המוסיקה הישראלית עם תכנית קשה מאוד – בשלוש חזרות; קונצרט בסלוניקי בשתי חזרות; קונצרט בכפר-שמריהו בשתי חזרות; תכנית עם אסתרית בלצן בשתי חזרות; בכל הפרוייקטים האלה העבודה בחזרות מאוד ממוקדת ומרוכזת, אבל יחד עם זאת לכל סקציה יש גם זמן עבודה נפרד בקבוצה שבו המובילים מנהלים את החזרה ולנגנים יש מקום לביטוי אישי. התוצאה מצויינת, וגם האוירה בחזרות, בקונצרטים ומחוצה להם – יוצאת מהכלל.

שנת 2010: סקציית הויולות שלנו בחזרת סקציה – אוירה מצויינת!!

אני חושב שכל אחד צריך שיציבו לו גבולות על-מנת שהוא יהיה מרוצה ומסופק. חופש מוחלט, ללא יד מכוונת החלטית, לא יגרום בסופו של דבר אושר לנגנים, כי הוא לא יוביל לתוצאה טובה. יד מכוונת החלטית נחוצה מאוד בגוף המורכב מהרבה אנשים, אך יחד עם זאת דיכוי וסרוס הנגנים עלול ליצור גם הוא תוצאה לא רצויה – בגלל תסכולים וחוסר רצון לשתף פעולה. החיים מלמדים אותי שמנצח הוא בראש ובראשונה – פסיכולוג!!! ואת זה לא מלמדים באקדמיה למוסיקה…

סולני תל-אביב, אוקטובר 2011: פרוייקטים מוצלחים בשתי חזרות בלבד

הנה המאמר של נעם בן זאב:

סוף שלטונו של המאסטרו המוסיקלי

מי שביקר בסיאול בירת דרום קוריאה שם לב ודאי לתופעה הייחודית לה: בכל יום מתקיימות ברחבי העיר שביתות מלוות בהפגנות, לעתים עשרות מהן. המחזה דומה בכולן: בטיול רגלי בעיר נתקלים לפתע בשרשרת שוטרים שספק חוסמת ספק מגינה על חבורת מפגינים – פקידות בנק, עובדי מסעדה, קופאיות או פועלים – שיושבים על המדרכה בפתח העסק שאותו נטשו, קוראים קריאות קצביות, שרים, מקישים בכלי הקשה ומניפים כרזות. העוברים ושבים נעצרים, מביעים הזדהות, משוחחים – ואחרי זמן כולם מתפזרים לדרכם.

לפני כשבועיים, בסוף אוקטובר, הצטרפה קהילה יוצאת דופן אל מעגל המפגינים – זו של נגני התזמורת הסימפונית של רשות השידור הקוריאנית (KBS), תזמורת שהוקמה בשנות ה-50 ונהפכה למובילה במדינה. הנגנים לבשו טישירטס ועליהן סיסמאות הקוראות לפיטוריו של המנהל המוסיקלי שלהם, האמריקאי ממוצא קוריאני האהם שיניק.

טוסקניני. איך להעיף נגן באמצע החזרה

טוסקניני. איך להעיף נגן באמצע החזרה . צילום: אי-פי

מקצת הטענות נגדו היו מקצועיות ("הוא לא מבחין בין צליל אבוב לקרן יער"), אבל רובן נסובו סביב יחסו האדנותי לנגנים, אמצעי המשמעת הלא הוגנים שנקט, והדרך שבה פיטר נגנים ראשיים והחליפם באחרים. ובסיכום: התנגדות של קהילה מדוכאת לרוח ה"מאסטרו", השליט הכל-יכול שעל פיו יישק דבר, הרודה בנגניו ורשאי להשפילם ולפטרם כרצונו.

על הרודנות של המאסטרו ועל דיכוי הנגנים במוסד התזמורת הסימפונית, כבר נכתב בספר שהשבוע מלאו 20 שנה להוצאתו, "מיתוס המאסטרו", מאת מבקר המוסיקה הבריטי נורמן לברכט. בביקורת על הספר הזה שפורסמה לפני כמה ימים נטען, כי הוא "חולל מהפכה בתודעת הציבור, ושינה מהיסוד את דימויו של המנצח על תזמורת סימפונית: ממנהיג בעל כוחות על-טבעיים לשחקן מובהק בשדות הכוח. הספר נמכר ברבע מיליון עותקים", ממשיכה הביקורת האוהדת, "וניבא אז את העתיד – שאולי הוא זמננו-אנו – שבו שלטון המאסטרו יבוא סוף סוף אל קצו".

לא לגמרי מפתיע לגלות, כי מי שמפרגן בנדיבות כזו לספר "מיתוס המאסטרו", ומי שאף מוסיף ומספר איך הספר ממש שינה את חייהם של מנצחים ("ולדימיר יורובסקי, עכשיו המנצח על הפילהרמונית של לונדון, סיפר לי שהחליט לנטוש את שרביט הניצוח אחרי שקרא אותו") – הוא לא אחר מאשר המחבר, נורמן לברכט עצמו. מי שקרא את ספרו זה, או ריפרף על ספריו האחרים או עקב אחרי הקריירה הנוסקת של לברכט, שכותב באינספור עיתונים ומפרנס בלוג שנקרא על ידי מיליונים – מכיר היטב הסגנון והתוכן היהירים של הכותב: זה חלק משפתו, ויש אומרים חלק מהחן שלו.

קשה לצלוח את הספר, אבל בכל זאת אפשר לקרוא בו כמה דברים מעניינים על עלייתו של מוסד המנצח במאה ה-19 ועל המנצחים הגדולים (מאסטרי) שנולדו מאז ונהפכו לסופרסטארים, לדמויות מרכזיות בתרבות המערבית.

המשמעות האמיתית של המאסטרו, מונח שמתאר גבר נערץ ועריץ, כל יכול, נתון לגחמות, מין אמן טוטאלי שמפסל את המוסיקה במו ידיו – היא, לדברי לברכט, פוליטית-חברתית, ומטרתה היא אגירת כוח וכסף. הרברט פון קאריאן, המנצח האגדי של תזמורת ברלין ושל פסטיבלים חשובים, לאונרד ברנשטיין האגדי מניו יורק, וגאורג שולטי משיקאגו, אגדי לא פחות, הם שלושה דינוזאורים, על פי לברכט, שעוד התהלכו על פני האדמה בשנות ה-80, מושכים בחוטי התעשייה המוסיקלית הבינלאומית ושולטים בהון עתק, אחרוני דור שהלך ופס מן העולם.

באותו זמן כבר פעלו בסביבה מנצחים צעירים מהדור החדש: סיימון ראטל בברמינגהאם שסירב לקבל תזמורות גדולות ויוקרתיות; מנצחים רוסים צעירים בסוף העידן הסובייטי ומיד אחריו – יורובסקי למשל – שנרתעו גם הם מריכוז של כוח; ובפינלנד, בראשותו של אסה פקה סאלונן, דור של מנצחים מוכשרים, צנועים, נעדרי כל אקסטרווגנצה ותסביך שליטה, שכבר לא רדו בנגנים ולא השפילו אותם. זה דור שבקרבו לא ייתכן מקרה כמו האנקדוטה המסופרת על טוסקניני, רודן מפחיד ואכזר, ולפיה הוא הפסיק חזרה ודרש מנגן שכנראה טעה לומר לו באיזה תאריך נולד, לתשובתו המשיך ושאלו "באיזה יום זה היה?", וכשקיבל את התשובה קבע "זהו יום שחור לעולם המוסיקה" – ופיטר אותו.

בארנבוים למשל

האם ימים אלה חולפים, כנבואת לברכט? באופטימיות זהירה ניתן לומר שכן. אמנם למרות המצוקה הכלכלית של תזמורות וקריסת חברות התקליטים הגדולות, שצימצמו מאסטרי רבים לגודלם הטבעי, עדיין יש מנצחים שבידיהם עוצמה חובקת עולם. למשל, אותו סיימון ראטל הצנוע שעלה לגדולה ולניהול המוסיקלי של הפילהרמונית הברלינאית, או דניאל בארנבוים ותזמורותיו – האופרה של ברלין, "דיוואן מזרח-מערב" ועתה גם בית האופרה "לה סקאלה". ואמנם גם בתחומים שבהם נוצר מופת של מנצחים מסוג חדש – תזמורות הבארוק, ומנגד אנסמבלים של מוסיקה חדישה – עדיין מוצאים מאסטרי בתבנית הישנה כמו ג'ון אליוט גרדינר, או פייר בולז.

אבל בכל זאת ניכר שינוי בכיוון הרוח: תזמורות הבארוק והמוסיקה החדישה, ועלייתן של נשים מנצחות, מעוררים תקווה לזן אחר של מנצח, מאסטרו או מאסטרה: דמוקרטית, משתפת ואדיבה בעשייה המוסיקלית עצמה; ובמעגל הפוליטי-כלכלי: בלי גחמות ושגעונות, בלי דרישות מופרזות, מנצחת או מנצח שיודעים את מקומם בתוך מערכת חברתית ועסקית ושלא על פיהם יישק דבר.

המרד נגד המנהל המוסיקלי של התזמורת הקוריאנית מצד נגנים שכבר לא מוכנים לקבל את מרותו בלי ערעור מתיישב איפוא עם הרוח הזאת, ועם רוח המחאה החברתית והתביעה לצדק חברתי בכלל; ותגובתו למחאה, ששיקפה סירוב מוחלט להכיר בה – "לא ייתכן שחברי תזמורת ימרו את פיו של המנהל המוסיקלי", אמר – היא שירת ברבור של מי שיטואטא כנראה מהר מאוד מהבמה.

ובישראל – האם כאן פועלת גם כן דמות מאסטרו כל יכול שכזה? בסצינה קטנה ורחוקה כל כך, העוצמה המרוכזת בידי מאסטרו היא אפסית ביחס למוקדי הכוח העולמיים, אבל עלולה להיות כמעט אבסולוטית בתוכה-עצמה. האנסמבלים הבארוקיים בישראל, למשל, הם דוגמה להתנהלות שיתופית ושוויונית, וכך גם רוב הקבוצות למוסיקה חדישה. ובקרב התזמורות הסימפוניות, קשה לומר שדן אטינגר מראשון לציון, פרדריק שאזלן, מנהלה המוסיקלי החדש של הסימפונית ירושלים, ואפילו נועם שריף מתזמורת חיפה, הבולט בנוף הישראלי כבר יותר מחצי מאה – מייצגים את מיתוס המאסטרו.

יש אמנם גברים בעלי כוח שפועלים בסצינה: גיל שוחט, למשל, שחולש על שלושה פסטיבלים, על היכל תרבות בצפון ועל סדרות אינספור של קונצרטים מוסברים; ודן יוהס, שמנהל קבוצה למוסיקה חדישה ("אנסמבל המאה ה-21"), אולם קונצרטים ("התיבה") והוא גם ראש איגוד הקומפוזיטורים. אבל דמות המאסטרו בישראל, בעיקר מבחינה מוסיקלית, שמורה באמת רק לאחד: זובין מהטה, המנהל המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שעתה מציינים 50 שנה להופעותיו עם התזמורת.

אשר לעתיד – אולי פעילותן של שתי מנצחות מצוינות, טליה אילן וקארין בן יוסף, ושל רבות אחרות שלומדות ומתמחות בניצוח, מחישה גם היא את בוא עידן הדמוקרטיה בתזמורות.

שוברים שיאים באנסמבל

15 יצירות שונות, חמישה קונצרטים בחמישה אולמות שונים, ארבע חזרות, שלוש תכניות שונות, שתי הרצאות, סדרת קונצרטים חדשה, מקהלה, סולנים, ביקורות מפרגנות בעיתונים ועוד. זה היה ההספק שלנו בשבוע האחרון.

עכשיו אפשר לקבוע בוודאות – בשבוע האחרון שברנו כמה שיאים באנסמבל. אף פעם לא היתה לנו כל-כך הרבה פעילות בשבוע אחד. לסיכום השבוע הזה הנה סקירה קצרה של האירועים: במוצ"ש האחרון היה לנו קונצרט פתיחת העונה בחיפה, עם אנסמבל זמרי מורן וסולנים, עליו כתבתי כאן. עם אותו קונצרט הופענו שוב למחרת בתל-אביב באולם עינב. לפני כל אחד מהקונצרטים היתה לנו הרצאה מקדימה בהשתתפות האנסמבל והמקהלה. זו היתה פתיחת עונה מאוד מרגשת, שכללה גם קטע לזכרו של מתן גבעול ז"ל (פרק שני מהסרנדה של אלגר), מיסות נפלאות של שוברט והיידן, עיבוד שלי לחמישיית מיתרים של מוצרט, ויצירתו הנהדרת של נעם סיוון "ביתן הבדידות" למקהלה ותזמורת, עפ"י טקסטים של דני כהן ז"ל.

הקונצרטים זכו לתגובות מצויינות של הקהל והביקורת: " ברכות לסולני תל-אביב המצויינים על ערב שהיתה בו עשיית מוסיקה מלב אל לב… הביצוע היה מצוין" אורה בינור, מעריב; "צליל רך ועוטף… כדאי מאוד לשמוע" חגי חיטרון, הארץ. בראשון בערב, לאחר הקונצרט בתל-אביב, יצאנו לחגוג במסעדה איטלקית.

למחרת, ביום שני בבוקר, התחלנו חזרות לקראת הקונצרט הראשון בסדרה החדשה שלנו בכפר-שמריהו. התכנית כללה את סויטת הולברג של גריג, הסימפוניה הפשוטה של בריטן, דיברטימנטו ברה של מוצרט והעיבוד שלי לחמישיית המיתרים של מוצרט.

למרות העייפות החזרות הלכו טוב והיו יעילות, וביום רביעי בבוקר כבר התחלנו בחזרות על תכנית שלישית – התכנית עם אסתרית בלצן. במרכז תכנית זו הקונצ'רטו לפסנתר מס' 23 בלה מז'ור של מוצרט, וכן פרקים וקטעים מ7 יצירות נוספות של מוצרט – קונצ'רטי לפסנתר מס' 1, מס' 9, מס' 20, מס' 21, מס' 25 ומס' 27 וכן הסימפוניה הקונצרטנטית שלו לכינור וויולה, עם הסולנים הנפלאים קובי רובינשטיין בכינור וגיא בן ציוני בויולה. החזרה ברביעי בבוקר היתה ארוכה וההספק היה מצוין. סיימנו את החזרה, התפזרנו, ובערב נסענו לכפר-שמריהו לקונצרט שלקראתו עבדנו ביומיים שלפני כן.

האנסמבל הגיע לכפר-שמריהו חולה – לא פחות מחמישה נגנים (מתוך 15) היו חולים באותו ערב. לאחר חזרת בלאנס באולם, פתחנו את הסדרה החדשה שלנו בכפר-שמריהו מול קהל של כ150 איש. הקונצרט היה טוב, האנסמבל היה מאוד מרוכז למרות המצב הבריאותי. ליוויתי את הקונצרט  בדברי הסבר בסגנון קליל ובלתי פורמלי – על המוסיקה, עלי ועל האנסמבל. הבחנתי שזה תורם ועוזר לקהל להנות מהקונצרט, ואז פניתי אליהם בבקשה להביא לקונצרט הבא עוד חברים על מנת שהאולם יהיה מלא לגמרי. את התוצאות של זה נראה בקונצרט הבא.

למחרת הקונצרט בכפר-שמריהו, ביום חמישי בבוקר, היתה לנו חזרה שניה ואחרונה עם אסתרית בלצן. מיד עם סיומה יצאנו להפסקה של שעתיים שאחריה נסיעה לכפר-סבא לקונצרט ראשון בסדרה של 13 קונצרטים, שהתקיים בהיכל התרבות כפר-סבא. מכיוון שזה היה הקונצרט הראשון והיו מעט חזרות נדרשנו לריכוז גבוה במיוחד. הקונצרט היה מאוד יפה ומרגש, וההנחיה של אסתרית מדהימה בעיני. היא ממחישה את המוסיקה הנפלאה של מוצרט באמצעות סיפור חייו, משפחתו, מסעותיו והופעותיו. למחרת, יום שישי (אתמול)  ב9 בבוקר התייצבנו שוב, הפעם במוזיאון תל-אביב, לקונצרט נוסף עם אסתרית. לאחר חזרת בלאנס שכללה גם בדיקת מיקרופונים, תאורה, מסך וכד', עלינו להופיע מול אולם מלא במוזיאון תל-אביב.

הקונצרט היה הרבה יותר טוב מאשר בערב שלפני, האנסמבל צלצל מצוין, הסולנים היו נהדרים והאקוסטיקה הנהדרת והאולם המלא במוזיאון עזרו לאנרגיות של האנסמבל.

עכשיו שבת בבוקר, ויש לי קצת זמן לכתוב וגם להירגע מהשבוע הקשה. הקונצרטים עם אסתרית ימשיכו גם מחר ובמהלך כל חודש נובמבר, אבל אחרי שעברנו כבר שני קונצרטים בהצלחה, הלחץ ירד.

אין זמן לנוח

הקונצרט במרכז עינב היה מוצלח מאוד. אחריו יצאנו כל נגני האנסמבל, רוני המנכ"לית, בני ובנות הזוג ואני, לחגוג במסעדה איטלקית. אבל היום לא נחנו, בבוקר התחלנו חזרה על תכנית אחרת, לקראת הקונצרט בכפר-שמריהו ביום רביעי. וגם אז זה לא ייגמר…

האנסמבל ביחד עם אנסמבל זמרי מורן, אתמול בקונצרט במרכז עינב

בדרך כלל אחרי פרוייקט אינטנסיבי, ובמיוחד אחרי קונצרט שהוא מעין שיא – כמו זה שהיה אתמול במרכז עינב בתל-אביב – צריך קצת זמן לנוח, להתאושש, להירגע, לשחזר וכו'. הפעם לא זכינו בזמן הזה. רק בשעה שלאחר הקונצרט, כשכולנו נפגשנו שוב במסעדה האיטלקית שמול גן העיר על מנת לחגוג את פתיחת העונה, להרים כוסית ולאכול, יכולנו קצת להירגע ולשמוח. אבל לא נשאר הרבה זמן לישון כי הבוקר כבר התחלנו בהכנות לקראת הסדרה החדשה בכפר-שמריהו – סדרה שהקונצרט הראשון שלה יתקיים ביום ד' הקרוב 2.11 באודיטוריום וייל.

הקונצרט אתמול היה מרגש מאוד, וזכה לתגובות נלהבות של הביקורת ושל הקהל. יוסי שיפמן סיפר הבוקר ברשת ב' כי העבודה המצויינת של הנגנים והזמרים באה לידי ביטוי בכל הערב ובמיוחד ביצירתו של נעם סיון, ושזו היתה חגיגה יפה ומזמינה לעונת העשור של האנסמבל. הבוקר כבר עשינו את הסוויץ' בראש והתחלנו לעבוד על הסימפוניה הפשוטה של בריטן, סויטת הולברג של גריג והדיברטימנטו ק.136 של מוצרט. לשמחתי החזרה היתה טובה ועם ריכוז ואנרגיות חיוביות, והאנסמבל צלצל טוב מאוד. מחר בבוקר חזרה נוספת, ומיום רביעי אנחנו מתחילים את הפרוייקט עם אסתרית בלצן – 13 קונצרטים בתל-אביב, חיפה וירושלים. אז מתי ננוח?