מחאת המוסיקאים – המחאה שלא התקיימה הערב

הרבה קבוצות והרבה סקטורים בחברה הישראלית השמיעו את קולם בערב הסטורי של מחאה חברתית שלא היתה כמותה מעולם במדינת ישראל. שמענו את זעקת מעמד הביניים, הפריפריה, הסטודנטים, הנכים, הרופאים, ועוד קבוצות רבות של אזרחים מכל רחבי הארץ. הייתי רוצה בערב הזה לצרף את המחאה החברתית האישית שלי – מחאת המוסיקאים.

מהצד לפעמים המקצוע שלנו, המוסיקאים, נראה נוצץ – הופעות על במות באולמות קונצרטים חשובים ומפוארים, חשיפה, קהל מעריצים וכו'. אבל בפועל, החיים כמוסיקאי בארץ אינם פשוטים. מצד אחד – בחרנו בתחום שאנחנו אוהבים ואנחנו נהנים לעסוק בו. אנחנו נהנים לנגן (במקרה שלי – לנצח), לשמוע מוסיקה, לדבר על מוסיקה, ללמד מוסיקה, להתעמק במוסיקה ולהופיע על הבמה. מצד שני – בשביל לעסוק בתחום שאנחנו כל-כך אוהבים, אנחנו צריכים לעשות כל-כך הרבה דברים שאנחנו ממש לא אוהבים, וזאת רק כדי לשרוד כלכלית. בקושי.

אם אתה שכיר – אתה יושב בתזמורת, עובד קשה מאוד, נשחק מבחינה אמנותית, מנגן ערב אחד בפארק, ערב אחר בסדרה של מוסיקה אתנית ובבוקר המחרת בקונצרט לילדים, הכל במינימום של חזרות (כי אין לתזמורת כסף לחזרות), בלי שיש לך שליטה על התכנית, היצירות, האינטרפרטציה או כמות החזרות. ובסוף החודש – אתה מקבל שכר שמהבושה לא אכתוב מהו (אבל הוא סביב המינימום ולעיתים אף פחות מכך). וזה כשהכל עובד כרגיל בתזמורת, ואין עיכובים במשכורות או תשלום של שני שליש והיתר בחודש הבא (כפי שקורה לעיתים קרובות). אם אתה עצמאי – אתה מתרוצץ מנגינה באנסמבל קאמרי אחד לאנסמבל קאמרי שני, מחזרה לחזרה להקלטה ולקונצרט, בדרך אתה מלמד איזה תלמיד פרטי או שניים כי אתה חייב את הכסף, אמנם יש לך יותר חופש אמנותי לבחור מה לנגן ועם מי לנגן, אבל אתה חי מהיד אל הפה ואתה אף פעם לא יודע מה יהיה בחודש הבא. ובנוסף – אין לך פנסיה, ימי מחלה, קרן השתלמות, ימי חופשה וזכויות סוציאליות כי אתה לא שכיר. ובשביל לראות את הכסף על הקונצרט שעשית לפני חודשיים וחצי תצטרך לעבוד מאוד קשה במשך עוד חודשיים וחצי – להתקשר, לנדנד, לשלוח אימיילים, לשלוח דרישות תשלום ותאומי מס, להתקשר לודא שכל המיילים שלך הגיעו, רק כדי לשמוע שהתחלפה זו שמנהלת את הכספים ויש לה אימייל אחר, ואז בינתיים נגמרה שנת מס ואתה צריך להוציא תאום מס חדש. ואנחנו לא מדברים פה על אדם שלמד ארבע או שש או שמונה שנים, הוציא תואר ראשון והתחיל לעבוד. אנחנו מדברים על אנשים שמילדותם התאמנו במשך שעות על שעות בנגינה, ויתרו לעיתים על חוגים ועל חברים, השקיעו את כל כולם במוסיקה, ניגנו בכל המסגרות לצעירים, אח"כ בצבא ובאקדמיה ואחרי עשרים שנה של עיסוק במוסיקה הם מתחילים את חייהם המקצועיים.

חשוב לציין – כדי להגיע להופיע כנגן עצמאי במסגרת של הרכב קאמרי או ברסיטל אתה צריך להיות נגן מעולה שבמעולים, וגם אז זה לא יספיק אם לא תנדנד ותתקשר פעמים רבות למנהל הסדרה או האולם שיקח את הקונצרט שאתה מציע לו, וגם אם הוא יקח – אז הוא יקח מקסימום פעם אחת בשנה. ואת השכר המשפיל עבור אותו קונצרט תראה בעוד זמן רב, אם תהיה נודניק רציני.

אז איפה אנחנו, המוסיקאים? איך נגרום לשינוי בתחום שלנו? יותר הקצבות לתרבות מהמדינה? יותר סבסוד במחירי הכרטיסים כדי להביא יותר קהל? מלגות וקרנות התומכות במוסיקאים גם אחרי גיל 25? אנא הגיבו והביעו דעתכם.

למען ההגינות – אני מודה שבאופן אישי אינני משתייך לקבוצה הגדולה של אנשים שאותה תיארתי כאן בפוסט, וזאת מהסיבה הפשוטה שעזבתי את תחום הנגינה ואני מתעסק בעיקר בניצוח. אני לא מנגן בתזמורת או מתרוצץ מקונצרט להקלטה, ולשמחתי גם יש לי תזמורת נפלאה שאני מנצח עליה ואני באמת עושה את מה שאני אוהב. וכמנצח, השכר הוא יותר גבוה מאשר כנגן. אבל גם אני נאלץ להתמודד עם כל הקשיים שבאו לביטוי במחאה הערב בכיכר המדינה, וגם אני זועק את הזעקה החברתית, הזעקה האישית שלי – זעקת המוסיקאים.

צדק חברתי למוסיקאים שהקדישו את כל חייהם לעיסוקם ואינם מסוגלים לחיות בכבוד!!

 

מחאת המוסיקאים

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “מחאת המוסיקאים – המחאה שלא התקיימה הערב

  1. לפני כמה שבועות פרסמתי בפייסבוק דברים דומים ,לא שמעתי שום תגובה!!!כנגנית מוסיקה קאמרית פעילה ומורה בכירה אני נלחמת את מלחמת ההשרדות יום יום .נדהמתי מהפסיביות וזה התאים לי עם המציאות בה ציבור גדול של מוסיקאים (נגנים מורים לנגינה מנצחים ) לא מרים ראש ,לא דורש את שכרו ולא עומד על כבודו כמו השלמה עם גורל קבוע מראש.אלה הם אינם הישראלים החדשים ! שחיקה ,חוסר כבוד לעצמם ולמקצוע המאוד יקר שלהם ופסיביות הם המכתיבים את ההתנהלות הזאת לצערי הרב

  2. שלום ברק,

    אכן מילים כדורבנות שיוצאות מהלב ואם רובן אני מסכים. כמי שחזר אחרי שנים בחו"ל מטעמים ציוניים, היה ברור לי שאני עומד להזדעזע מהתנאים שמוזיקאים מקבלים פה. אבל גם אם מסתכלים על תזמורת בחו"ל רואים שברובן הגדול אין לנגנים שליטה על המיקום או התכנית אלא אם יש להן וועד חזק. פרילאנס הם פרילאנס וההתרוצצויות הן חלק מהעניין (חלקם בוחרים בחיי חופש מבחירה). כל היתר הוא עניין השוק החופשי. אם קשת איילון מרימה קורסים במשך השנה ומורים לא מקבלים על זה כל תשלום, ובכל זאת הם באים, האשמה עליהם, וכך גם בפסטיבלים מסוימים שלא משלמים לנגנים כלל. תקציב התרבות אינו מקבל את המינימום הדרוש כי זאת מדינת ישראל, וכשהוא מקבל משהו זה הולך לתאטרון וסרטים (שכבודם במקומם מונח ואכן היצירה הקולנועית במדינה השתפרה פלאים וטוב שכך)

    • איל, תודה על התגובה. אני בהחלט מסכים. אבל, לפעמים מוסיקאים מוכנים להופיע בחינם או תמורת סכום קטן מאוד, רק בשביל להישאר בתודעה, כי הכי גרוע, אפילו יותר גרוע מלנגן בשכר נמוך – זה לא להיות בתודעה ולא להיות מוזמן בכלל. ומכיוון שעל כל מוסיקאי שיסרב ללמד או להופיע בגלל שלא משלמים לו יהיו עשרה מועמדים טובים אחרים – לפעמים זה לא כל-כך קל לסרב

      • ואגב איל, כל הכבוד שחזרת לארץ מטעמים ציוניים. בכך הצטרפת לקבוצה הנהדרת של האנשים שאתה עצמך מודה להם במשפט האחרון של ספרך, אותו כתבת עוד כשהיית בנכר

  3. כחובב מוזיקה שאינו נגן ואינו מנגן, המרבה ללכת לקונצרטים שונים, אין לי אלא להביע את תמיכתי המלאה בכם. יש מעט מקצועות המצריכים כל כך הרבה כישרון, לימוד ותרגול כמו נגינה. כל שגיאה חושפת את הנגן לביקורת מיידית (והקהל – לא עושה שגיאות וטעויות בחיי היום יום שלו? אבל מי מרגיש?).
    והמרגיז הוא שהתקציבים לא צריכים להיות כל כך גדולים. כמה נגנים קלאסים מקצועיים יש בארץ? אלף? 1500? כמה אנסמבלים?
    בושה וחרפה לנו כמדינה.

  4. דעתי היא שאל לנו לנטוע תקוות שוא, שאין בנמצא אליטה תרבותית אלא מתי מעט אנשי סגולה הנדרסים ע"י אנשי המשרה בתעשייה, האחראים לכל התבהמות והזניית התרבות. ולא עוד אלא ש'התברכנו' ב'כוכבים' נולדים, מפזזים ומכרכרים אשר לא יספרו מרוב. אני שואל אותך, אדוני, אימתי נתרומם מן בינוניות הטלוויזיה והרדיו, מעוז הצרחנייה והבורות אל עבר חוכמת המוסיקה העתיקה, קרי תורת תסדיר הצלילים ומזגם (לעומת הנפל כיום המכונה ללא הצדקה מוסיקה) היפה להפליא ונזר ההווי האנושי? לצערי אנשים משקיעים וימשיכו להשקיע מלוא דמיהם וזמנם בנדלן וכסף, שנאמר לא לחכמים לחם.
    אולם לא מן הנמנע שמגמה זו, שפשתה לא רק במחוזותינו, תשתנה ואנשים כדוגמתך יתנו את הטון ( תרתי משמע ) ויסירו חרפה מעל אומנות המוסיקה החבוטה והאומללה ובלבד שתקום האליטה המיוחלת, ועל כך אומר אני כן יהי רצון !

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s