סלוניקי, חג המוסיקה, חג שמח

האנסמבל ואני מאחלים לכל קוראי הבלוג שנה טובה, מתוקה, מאושרת, מלאה בדבש ובמוסיקה נפלאה.

בחג הזה אנחנו עסוקים מאוד בפעילותנו המוסיקלית. במשך השבוע עבדנו קשה על התכנית של חג המוסיקה הישראלית, והלילה נצא לסלוניקי, שם נופיע במוצ"ש הקרוב 1.10.2011 במסגרת פסטיבל Demetria עם תכנית שונה לחלוטין. החזרות לקונצרט הזה תתקיימנה שם. ביום שני, מיד עם שובנו, נקיים חזרה אחה"צ על התכנית הישראלית ואז ניסע לחיפה, שם נופיע בערב בקונצרט בשידור חי בקול המוסיקה. עבודה קשה.

אז שתהיה שנה נפלאה וחג שמח

מודעות פרסומת

המועדון – מפגשי שיחה-קונצרט באור עקיבא

מפגשים בפורום בלתי פורמלי ובישיבה סביב שולחנות, שילוב של קונצרטים חיים עם הקרנה של קטעי וידאו על מסך פלזמה, ארוח של מוסיקאים ישראלים בכירים והצצה אל הקריירה שלהם ואל עולמם המוסיקלי, מפגשים עם מלחינים מהמאות ה18 וה19 לצד מפגשים עם מוסיקאים מהמאה ה21, האזנה מודרכת למיטב הרפרטואר הקלאסי. כל אלה בסדרה חדשה בעריכתי ובהנחייתי בהיכל התרבות אור-עקיבא: המועדון

המנצח נעם שריף חתן פרס ישראל – יתארח אצלי במועדון בפברואר

 

כמוסיקאי מבצע, הרבה פעמים חסר לי הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל. העמידה על הבמה עם הגב לקהל, ביצוע הקונצרט עם התזמורת עליה אני מנצח, ההשתחוות בסיום הקונצרט – בזה מסתכם הקשר שלי עם הקהל. בד"כ אני לא יודע אם הקהל מכיר את המוסיקה, אוהב את המוסיקה, אוהב את הביצוע, מבין מה הוא שמע. לעיתים קרובות אני בטוח ששיחה עם הקהל בפורום מצומצם, מלווה בנגינה, בהאזנה, בהקרנת קטעי וידאו הקשורים למלחין ולתקופה – כל אלה יכולים להעניק לו חויה הרבה יותר מרגשת מקונצרט שבו הוא לא מכיר ולא מבין את המוסיקה שהוא שומע. גם לי, כמוסיקאי מקצועי – דברי הסבר, הקשרים והשוואות בין היצירה ליצירות אחרות מהתקופה, היכרות מקרוב עם המבצע, כל אלה יכולים לגרום לי להנאה צרופה לא פחות מחויית האזנה לקונצרט בלי כל אלה.

בעונה הקודמת התחלתי סדרה של הרצאות קדם קונצרט לפני הקונצרטים של האנסמבל, קונצרטים שלוו בנגינה ובהדגמות של האנסמבל ושל הסולנים. ההרצאות האלה זכו להצלחה ולתגובות טובות ותימשכנה גם השנה. בעונה הקרובה אני מתחיל סדרה חדשה שאינה קשורה לסולני תל-אביב, והיא סדרה של של מפגשים שכל אחד מהם הוא שילוב של הרצאה-שיחה-קונצרט. מפגשים אלה יתקיימו בפורום מצומצם של כ60-70 איש שישבו מסביב לשולחנות. זה יקרה בפואייה של היכל התרבות באור-עקיבא, היכל שבו שימשתי כיועץ מוסיקלי של סדרת  הקונצרטים התזמורתיים בשלוש השנים האחרונות. כל המפגשים יתקיימו בימי רביעי בשעה 18:00.

המפגש הראשון יהיה עם יצירות המופת של שוברט בתחום המוסיקה הקאמרית, תוך שילוב סיפור חייו המרתקים והטרגיים, חיים שהסתיימו כשהוא בן 31 בלבד. במפגש זה אנגן, אשמיע ואקרין קטעים מתוך רביעיית המיתרים "העלמה והמוות", רביעיית המיתרים "רוזמונדה", חמישיית "הטרוטה", חמישיית המיתרים בדו מז'ור וכמה משיריו של שוברט. אספר על כשרונו היוצא דופן מגיל צעיר הן בנגינה בכינור, בויולה ובפסנתר, הן בשירה והן בהלחנה, על הארועים החברתיים שקיים וכונו "שוברטיאדות", החברים הרבים שהיו לו והמפגשים עימם בבתי הקפה, הקונצרטים הביתיים, מלחמת הפרנסה הבלתי נגמרת ומאבקו בהוצאות התוים שעשו עליו רווחים מבלי לתת לו תמורה, מסעותיו עם זמר הבריטון המפורסם פוגל אשר סייע לפרסם את שיריו, ועל הקשר שבין שיריו לבין המוסיקה הקאמרית שלו לכלי קשת.

הנה ביצוע של הפרק השני מהרביעייה "העלמה והמוות" של שוברט. מנגנת רביעיית אלבן ברג האגדית

בהמשך העונה יתארחו במועדון חתן פרס ישראל המנצח נעם שריף שבשיחה איתי יספר על הקסם שבניצוח על תזמורת תוך הצצה לעבודתם ולעולמם של כמה מגדולי המנצחים, נגן המנדולינה יקי ראובן שיבצע לסירוגין איתי כמה מיצירות המופת של באך לכינור סולו – פעם במנדולינה ופעם בכינור, החלילן הראשון של הפילהרמונית הישראלית איל עין הבר שיספר על הקריירה האינטנסיבית המשלבת נגינה בתזמורת הפילהרמונית, נגינה קאמרית וסולנית, הוראה וניצוח, וישמיע יצירות לחליל סולו של באך, וארז ודביסי. מפגשים נוספים יעסקו במוצרט, תוך התמקדות בסימפוניה ה40 שלו, ובמנדלסון והסימפוניה האיטלקית התוססת שלו.

תאריכי המפגשים:

יום ד' 21.9.2011 שעה 18:00 – מפגש עם המוסיקה הקאמרית של שוברט

יום ד' 9.11.2011 שעה 18:00 – מפגש עם נגן המנדולינה יקי ראובן

יום ד' 4.1.2012 שעה 18:00 – מפגש עם הסימפוניה ה40 של מוצרט

יום ד' 22.2.2012 – מפגש עם המנצח נעם שריף

יום ד' 14.3.2012 – מפגש עם הסימפוניה האיטלקית של מנדלסון

יום ד' 9.5.2012 שעה 18:00 – מפגש עם החלילן איל עין הבר

 

מחאת המוסיקאים – המחאה שלא התקיימה הערב

הרבה קבוצות והרבה סקטורים בחברה הישראלית השמיעו את קולם בערב הסטורי של מחאה חברתית שלא היתה כמותה מעולם במדינת ישראל. שמענו את זעקת מעמד הביניים, הפריפריה, הסטודנטים, הנכים, הרופאים, ועוד קבוצות רבות של אזרחים מכל רחבי הארץ. הייתי רוצה בערב הזה לצרף את המחאה החברתית האישית שלי – מחאת המוסיקאים.

מהצד לפעמים המקצוע שלנו, המוסיקאים, נראה נוצץ – הופעות על במות באולמות קונצרטים חשובים ומפוארים, חשיפה, קהל מעריצים וכו'. אבל בפועל, החיים כמוסיקאי בארץ אינם פשוטים. מצד אחד – בחרנו בתחום שאנחנו אוהבים ואנחנו נהנים לעסוק בו. אנחנו נהנים לנגן (במקרה שלי – לנצח), לשמוע מוסיקה, לדבר על מוסיקה, ללמד מוסיקה, להתעמק במוסיקה ולהופיע על הבמה. מצד שני – בשביל לעסוק בתחום שאנחנו כל-כך אוהבים, אנחנו צריכים לעשות כל-כך הרבה דברים שאנחנו ממש לא אוהבים, וזאת רק כדי לשרוד כלכלית. בקושי.

אם אתה שכיר – אתה יושב בתזמורת, עובד קשה מאוד, נשחק מבחינה אמנותית, מנגן ערב אחד בפארק, ערב אחר בסדרה של מוסיקה אתנית ובבוקר המחרת בקונצרט לילדים, הכל במינימום של חזרות (כי אין לתזמורת כסף לחזרות), בלי שיש לך שליטה על התכנית, היצירות, האינטרפרטציה או כמות החזרות. ובסוף החודש – אתה מקבל שכר שמהבושה לא אכתוב מהו (אבל הוא סביב המינימום ולעיתים אף פחות מכך). וזה כשהכל עובד כרגיל בתזמורת, ואין עיכובים במשכורות או תשלום של שני שליש והיתר בחודש הבא (כפי שקורה לעיתים קרובות). אם אתה עצמאי – אתה מתרוצץ מנגינה באנסמבל קאמרי אחד לאנסמבל קאמרי שני, מחזרה לחזרה להקלטה ולקונצרט, בדרך אתה מלמד איזה תלמיד פרטי או שניים כי אתה חייב את הכסף, אמנם יש לך יותר חופש אמנותי לבחור מה לנגן ועם מי לנגן, אבל אתה חי מהיד אל הפה ואתה אף פעם לא יודע מה יהיה בחודש הבא. ובנוסף – אין לך פנסיה, ימי מחלה, קרן השתלמות, ימי חופשה וזכויות סוציאליות כי אתה לא שכיר. ובשביל לראות את הכסף על הקונצרט שעשית לפני חודשיים וחצי תצטרך לעבוד מאוד קשה במשך עוד חודשיים וחצי – להתקשר, לנדנד, לשלוח אימיילים, לשלוח דרישות תשלום ותאומי מס, להתקשר לודא שכל המיילים שלך הגיעו, רק כדי לשמוע שהתחלפה זו שמנהלת את הכספים ויש לה אימייל אחר, ואז בינתיים נגמרה שנת מס ואתה צריך להוציא תאום מס חדש. ואנחנו לא מדברים פה על אדם שלמד ארבע או שש או שמונה שנים, הוציא תואר ראשון והתחיל לעבוד. אנחנו מדברים על אנשים שמילדותם התאמנו במשך שעות על שעות בנגינה, ויתרו לעיתים על חוגים ועל חברים, השקיעו את כל כולם במוסיקה, ניגנו בכל המסגרות לצעירים, אח"כ בצבא ובאקדמיה ואחרי עשרים שנה של עיסוק במוסיקה הם מתחילים את חייהם המקצועיים.

חשוב לציין – כדי להגיע להופיע כנגן עצמאי במסגרת של הרכב קאמרי או ברסיטל אתה צריך להיות נגן מעולה שבמעולים, וגם אז זה לא יספיק אם לא תנדנד ותתקשר פעמים רבות למנהל הסדרה או האולם שיקח את הקונצרט שאתה מציע לו, וגם אם הוא יקח – אז הוא יקח מקסימום פעם אחת בשנה. ואת השכר המשפיל עבור אותו קונצרט תראה בעוד זמן רב, אם תהיה נודניק רציני.

אז איפה אנחנו, המוסיקאים? איך נגרום לשינוי בתחום שלנו? יותר הקצבות לתרבות מהמדינה? יותר סבסוד במחירי הכרטיסים כדי להביא יותר קהל? מלגות וקרנות התומכות במוסיקאים גם אחרי גיל 25? אנא הגיבו והביעו דעתכם.

למען ההגינות – אני מודה שבאופן אישי אינני משתייך לקבוצה הגדולה של אנשים שאותה תיארתי כאן בפוסט, וזאת מהסיבה הפשוטה שעזבתי את תחום הנגינה ואני מתעסק בעיקר בניצוח. אני לא מנגן בתזמורת או מתרוצץ מקונצרט להקלטה, ולשמחתי גם יש לי תזמורת נפלאה שאני מנצח עליה ואני באמת עושה את מה שאני אוהב. וכמנצח, השכר הוא יותר גבוה מאשר כנגן. אבל גם אני נאלץ להתמודד עם כל הקשיים שבאו לביטוי במחאה הערב בכיכר המדינה, וגם אני זועק את הזעקה החברתית, הזעקה האישית שלי – זעקת המוסיקאים.

צדק חברתי למוסיקאים שהקדישו את כל חייהם לעיסוקם ואינם מסוגלים לחיות בכבוד!!

 

מחאת המוסיקאים

הפושע חסר הרחמים והזקן חסר האונים. סיפור כואב

"גברתי השופטת, תני לנו להרוג את הזקן עוד היום" ביקש עורך הדין של הפושע חסר הרחמים, והמשיך, "כל יום שהוא חי עולה לי המון כסף. הוצאות המחיה שלו יקרות, הרוצחים ששכרתי למשימה גובים את שכרם עבור כל יום של המתנה, ובנוסף – הוא שוכב גוסס ומדמם ומהווה מפגע תברואתי". עורך דינו של הזקן חסר האונים קם ותבע – "במקום להרוג אותו, על הפושע לשלם את ההוצאות הרפואיות לשיקומו ולהחלמתו של הזקן, בעקבות נסיון ההתנקשות בחייו שנעשה ללא היתר". על כך הגיבה השופטת "נו באמת? אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?" ברקע נשמעו קולות צחוקם של אנשיו של הפושע.

קצת קשה להאמין, אבל הזקן חסר האונים מגבעתיים עדיין חי ומצליח לשרוד למרות שהוא מדמם בעקבות נסיון הרצח האכזרי שביצעו אנשיו של הפושע חסר הרחמים בשבוע עבר. הוא בן 84, הוא דמות מכובדת ומוערכת מאוד בקרב תושבי גבעתיים. את כל חייו חי בגבעתיים ולמענה, למען ההיסטוריה שלה, למען המורשת שלה, ולמען איכות החיים בה. יש לו לב רחב, נשמה ענקית, הוא דמות היסטורית שקשורה להיסטוריה של גבעתיים ושל מדינת ישראל. הרבה דמויות ידועות מעולם הספורט ומהעולם הפוליטי התידדו עימו במשך השנים. חבריו הותיקים והצעירים יודעים היטב – אם הוא ימות, החיים בלעדיו יהיו קשים מנשוא ויהפכו את סביבת מגוריהם לסיוט. הם באים לבקר אותו לעיתים קרובות, מברכים אותו ומאחלים לו החלמה מהירה.

הוריו הביולוגיים של הזקן חסר האונים מתו מזמן, ובמשך השנים היו לו הורים מאמצים רבים ושונים. אבל, למרבה הבושה, הוריו המאמצים הנוכחיים מייחלים למותו, בדיוק כמו הפושע חסר הרחמים. הם מבינים שאם הוא ימות אז חבריו הקרובים ושכניו יפסיקו לבוא אליהם ויפסיקו לנדנד להם, להפגין מולם ולהפציר בהם שישמרו עליו מכל משמר. יהיה להם קצת שקט מהחברים ומהקרובים שלו. אבל יותר מכך, הם יודעים – אם הוא ימות, אז הם – הוריו המאמצים – יעשו הרבה כסף כתוצאה מכך. זה אולי מסביר מדוע היועצת המשפטית של הוריו המאמצים של הזקן ישבה בדיון בבית משפט השלום ביחד עם עורך דינו של הפושע חסר הרחמים, זה שניסה לרצוח אותו בשבוע שעבר.

אולי לא כל הקוראים מבינים על מה אני מספר כאן, אז כדי לעשות סדר – בשבוע שעבר שלושה רוצחים שכירים של הפושע חסר הרחמים תקפו עם שחר את הזקן חסר האונים מגבעתיים. הם עשו זאת ללא כל אישור או "היתר", כפי שקוראים לזה בשפה המשפטית. הם הגיעו אליו במפתיע והחלו להכות בו באכזריות, פרקו את עצמותיו, עקרו את שיניו וניסו להלום בו מכות רצח ולדומם את ליבו. שכניו וחבריו הקרובים ששמעו את זעקות הכאב שלו הגיעו למקום מיד, וניסו לעצור את אנשיו של הפושע. אבל כאן זו מדינת חוק – אי אפשר להפסיק להלום באדם זקן מכות רצח ללא צו מבית משפט המורה לעשות כך. במשך שעות רבות, שבמהלכן ניסו קרוביו של הזקן חסר האונים להשיג צו משפטי שיעצור את הזוועה, שכיריו של הפושע חסר הרחמים המשיכו להפליא בו את מכותיהם. רק לפנות ערב הגיע הצו המיוחל, ואנשיו של הפושע נאלצו להפסיק את מעשי הזוועה שלהם. וכך נשאר לו הזקן חסר האונים שוכב, מדמם, נאנק מכאבים, ללא שום טיפול רפואי, עד לדיון בבית משפט השלום.

כמובן שהזקן חסר האונים לא יכול היה להגיע בעצמו במצבו לדיון בבית משפט השלום בתל-אביב, אבל עורך דינו ורבים ממכריו, שכניו, חבריו ואוהביו הגיעו על-מנת לשמוע מה יעלה בגורלו. עורך דינו של הזקן טען כי לא היתה לאנשיו של הפושע חסר הרחמים שום רשות לנסות להתנקש בחייו של הזקן, וכי עליהם לפצותו ולדאוג לשיקומו ולטיפוליו הרפואיים בעקבות מכות הרצח. עורך דינו של הפושע חסר הרחמים טען מנגד כי כן היה לו היתר חוקי לרצוח את הזקן, וכי לאחר מותו הוא מתכוון להשתמש באבריו ולהפוך אותו לפנינה שכל תושבי גבעתיים ייהנו ממנה. הוא גם סינן לעצמו בשקט ובהנאה שהוא עצמו יזכה לנתח כספי גדול כתוצאה מכך. גם היועצת המשפטית של הוריו המאמצים טענה שיש לה היתר לרצוח את הזקן בעל הלב הרחב, וגם היא כבר החלה לפנטז לעצמה על חיי העושר שיהיו לה לאחר מותו. הם ביקשו מהשופטת "תני לנו לסיים את מעשה הרצח עוד היום וללא דיחוי". השופטת, לאחר שהאזינה לשני הצדדים בדיון, פסקה כי לא היא זו שצריכה לפסוק בעניין, אלא שופטת בבית משפט לעניינים מנהליים צריכה לפסוק מה יעלה בגורלו של הזקן חסר האונים. לשם כך היא האריכה בשלושה ימים נוספים את הצו שאוסר על אנשיו של הפושע חסר הרחמים להמשיך להכות בזקן. כי כך זה במדינת חוק – אתה לא יכול כך סתם לקחת חיים, לב, נשמה והיסטוריה של אדם. אתה צריך, ואפילו חייב, לקבל היתר משפטי לכך, ואז הכל בסדר.

מחר נפגין כולנו בשעה 11:30 בבוקר מול ביתו של הפושע חסר הרחמים בשכונת צהלה בתל-אביב, רחוב יהונתן 33.

חברים, קרובים ושכנים של הזקן חסר האונים. מתפללים לשלומו ויוצאים להפגין מול ביתו של הפושע