במלאת חודש לפטירתו של מתן

היום הטרגי הנורא והקשה ההוא חוזר אלי בפלאשבק. ההלם, הכאב, הנגינה הרועדת והקורעת של "קינת דידו", הבכי של כל הנגנים ושלי. זה היה יום עצוב וכואב.

עיתוני סוף השבוע מפרסמים כתבות ענק על נסיבות פטירתו של הכנר היקר והאהוב שלנו מתן גבעול. אמו של מתן, נילי, נחשפת ומספרת הכל. הכתבה בהארץ מספרת על שנות חייו האחרונות של מתן, במהלכן עסק ביוגה והיה חבר בסוג של כת בארה"ב שעסקה ביוגה. כואב ומזעזע.

מתן גבעול היקר כבר לא ישוב. נתגעגע אליו לעולמים.

הנה הכתבה של אסתי אהרונוביץ' – הארץ 24.6.2011

רחש עבר בקהל שמילא את מרכז ענב בתל אביב. זה אמור היה להיות קונצרט סיום העונה החגיגי של אנסמבל "סולני תל אביב", ובו יצירות של ויוולדי והיידן, ולאחריהן – הרמת הכוסית המסורתית. האולם, כיאה לאירוע, היה מלא מפה לפה. אלא שאז עלה לבמה מנצח האנסמבל, ברק טל, ובקול סדוק הודיע שבשל נסיבות טרגיות הקונצרט המתוכנן לא יתקיים. לאחר הדברים עלו הנגנים לבמה ולתדהמת הקהל ניגנו את קינת דידו, אריה מתוך האופרה "דידו ואניאס" של הנרי פרסל, תוך שהם מתייפחים בבכי. הצלילים היו טעונים בדרמה גדולה. רק שעה קודם לכן הודיע עירא גבעול, נגן צ'לו באנסמבל, למנצח טל בטלפון שאחיו, מתן גבעול, כנר באנסמבל, קפץ אל מותו מתחת לגלגלי הרכבת בצומת רשפון. זירת ההתאבדות נבחרה בשל קירבתה לאולם שבו ערכה התזמורת את חזרתה האחרונה.ההלם היה מוחלט. חברי האנסמבל לא היו מסוגלים לעלות לבמה. רק ערב קודם לכן הופיע עמם מתן בקונצרט בחיפה, ולאורך כל השבוע האחרון ערך איתם חזרות. "בהתחלה הידיים שלי רעדו", מספר טל. "וכשהסתכלתי על הכיסא הריק של מתן, התחלתי לבכות". השמועות על התאבדותו של גבעול פשטו בקהל.

"אף פעם לא חיטטתי לו במגירות", אומרת היום נילי גבעול, אמו של מתן. "אולי הייתי צריכה לעשות את זה". מתן חסך לה את הנבירה בחפציו האישיים. את מכתב ההתאבדות הניח במגירה העליונה של ארון הבגדים. "זה היה מונח למעלה", היא אומרת ופותחת דף נייר, "ואת מסתכלת ושואלת את עצמך 'מה קרה פה?'"

בחודש האחרון, כמו בלשית מנוסה, היא משחזרת עקב בצד אגודל את מסלול חייו של בנה, מנסה להבין היכן פיספסה. האם זו היתה הפרפקציוניזם שדרש מעצמו, התובענות של המקצוע שבחר? האם היה זה מות אביו, לפני כשנה וחצי? האם יכלה למנוע את הצטרפותו אל תנועת הדאהן יוגה שבארצות הברית? את נסיעתו אל המרכז שלה באריזונה? ועל מה אותתו הכאבים שניקרו בגופו?

רק לאחר מותו הבינה נילי גבעול עד כמה הסכנה הטמונה בתנועת דאהן יוגה היתה משמעותית; עד כמה קנתה לה אחיזה בנפשו העדינה. התובנה התבהרה בעזרת מיילים ותכתובות שניהל מתן עם חברי המרכז ונחשפו לעיניה בשבועות האחרונים. "הצלחתם להרוג אותו", כתבה לאשה שעמדה עמו בקשר, אחת הדמויות הבכירות במרכז. יחד עם זאת, ההפתעה ביחס להתאבדותו לא היתה מוחלטת. חודש קודם לכן, באפריל, משו אותו אנשי צוות ההצלה מחוף תל ברוך, חסר אוויר, ועל אף שאמר אז לרופאים בבית החולים "רק יצאתי לשחות" – אמו ידעה. בנה ניסה לשים לראשונה קץ לחייו. בפעם השנייה גם הצליח. היום (שישי) הוא יום השלושים למותו.

הכינור כראי לנשמה

דירתה של נילי גבעול במרכז בתל אביב, שבה התגורר בנה בחודש האחרון של חייו, עמוסה בריהוט עתיק, תמונות, קרמיקה, ספרים ושאר חפצים שאספה במהלך השנים. המוזיקה הקלאסית ברקע מתמזגת בשאון האוטובוסים מבחוץ. בימים אלו היא מעבירה את זמנה "בשטויות", כלשונה: יוצאת לטייל עם הכלבים, משקה את העציצים, מסתובבת בים, עורכת חשבון נפש. לעבודתה הנוכחית, כאחראית שיווק על כתבי עת מחו"ל, עדיין לא הצליחה לחזור באופן מלא. במשך שנים היתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של תיכון חדש בתל אביב. "תמיד אמרתי שיש לי פרופסורה בהורות", היא אומרת, "היום אני מודה שזה גם הכישלון שלי".

את מרגישה אשמה במותו?

"כן. מבחינה רציונלית, אני מבינה שלא יכולתי לעשות כלום. אבל אני עדיין שואלת כל הזמן 'מה לא ראיתי? מה לא שמעתי?'"

נילי התגאתה במתן ועירא, שני הבנים מנישואיה השניים לקובי גבעול. "הם היו צנועים", היא אומרת, "אני הייתי אחראית לשוויץ". עירא הבכור למד מגיל קטן לנגן בצ'לו; מתן, הצעיר ממנו בשלוש שנים, בכינור. שניהם למדו בבית הספר לאמנויות בתל אביב ומהר מאוד התברר כי ניחנו באותו ניצוץ נדיר השמור לבודדים. מתן המשיך ללימודים בתיכון לאמנויות תלמה ילין, ובכיתה י"ב אף ניגן בטקס שנערך באוסלו לזכר יצחק רבין במעמד מלך נורווגיה ונשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון. באירוע, שהתרחש בשנת 99', הוא הופיע לצד אחינועם ניני, לאחר שהוזמן באופן אישי על ידי לאה רבין; את אוזנה צד באמצעות נגינתו עוד בהיותו תלמיד תיכון. חצי שנה אחרי הטקס, הגיעה רבין לקונצרט הסיום שלו בתלמה ילין על מנת לברך אותו על סיום לימודיו.

מגיל 10 עד גיל 18 היה מתן תלמידה של נאוה מילוא – הנחשבת לאחת המורות הבכירות בארץ – בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה. בגיל 15, מתן היה הישראלי הראשון שהשתתף ואף זכה בתחרות הבינלאומית היוקרתית לכינור על שם ויניאבסקי בפולין. שנה קודם לכן, זכה בפרס קלרמונט הישראלי, הניתן למוזיקאים מקומיים צעירים. "הוא היה ילד מיוחד עם עולם פנימי עשיר", מספרת מילוא ומוסיפה שלהבדיל מתלמידים אחרים, שנוהגים להתקשר, להתייעץ ולחלוק – מתן ניתק עמה קשר בשנים האחרונות. ואולם, תמיד התעניינה בקורותיו דרך עירא אחיו. מותו היכה אותה בהלם. "מגיל צעיר מאוד", היא מספרת, "הוא הופיע כסולן ראשי, בכל תזמורת שבה השתתף, בארץ ובעולם. הוא נהפך למקור משיכה. תמיד שאלו אותי: 'מתן יהיה?' היתה לו נשמה מיוחדת שעברה דרך הכינור אל הקהל".

"נאוה היתה מורה צנועה ועמלנית, והכימיה ביניהם היתה מדהימה", אומרת נילי גבעול, "היא היתה כמו אמא שנייה בשבילו. אני לא יודעת אצל מי, בזמנו, הוא שהה יותר – אצלי או אצלה".

"היה לו כישרון אינסופי", ממשיכה גבעול, "אני לא משתמשת בביטוי 'גאון' כי אני חושבת שהוא עבד קשה. הוא טרח על כל דבר. הוא לא עשה שום דבר ב-90 אחוז. כשהיה מקבל במבחן 96, זה היה מעצבן אותו. כשהוא נסע לאיטליה הוא למד איטלקית, וכשהוא נסע לספרד הוא למד ספרדית. שלא לדבר על מוזיקה".

מכנסיים עד הכתפיים

את ילדותו של מתן מגדירה גבעול "ילדות יפה". "גרנו ברמת החייל, בסביבה שכיף היה לגדל בה ילדים. הבית תמיד היה מלא, ועירא ומתן יצאו לטיולים, למסיבות, לקולנוע. לא שזו היתה ילדות לגמרי נורמלית, אבל היתה בהחלט ילדות. המוזיקה לא חיסלה אותה. הם תמיד היו מוקפים בחבורת ילדים מוכשרים, החברים מבית הספר לאמנויות. כהורה, הייתי צריכה למצוא את שיווי המשקל, על מה להתעקש. והתעקשתי דווקא על הדברים הלא-כיפיים: פחות היה לי חשוב ההופעה בקונצרט, יותר היה חשוב לי האימונים בבית". שגרת האימונים, היא נזכרת בחיוך, החלה מדי יום בשש וחצי בבוקר. או-אז, הבנים היו מתחילים "לעשות סולמות". "אני, שכבר הייתי רגישה לדיוק למרות שאני לא מנגנת בעצמי, הערתי להם בקול רם, 'לא נקי, לא נקי', ועירא היה אומר לי: 'אמא, השכנים כבר בטוחים שהבית מלוכלך'".

אט-אט הפכה הנגינה חלק בלתי נפרד ממרקם החיים בבית. לאחר ה"סולמות" היו אוכלים את ארוחת הבוקר, נוסעים לבית הספר, חוזרים בצהריים, מתאמנים עוד שעתיים, וכשחבריהם היו הולכים לחוגים, הם היו נוסעים לקונסרבטוריון. "לא היה בזה משהו מאוד חריג", אומרת גבעול, ומביטה בתמונה של מתן בגיל 11, על בימת קונצרט במוזיאון תל אביב – ילד יפה תואר, לבוש במכנסיים שחורים מחויטים, חולצה לבנה מכופתרת, וכינור בידיו. היא זוכרת את ההופעות הראשונות ההן – מתן בן 13 וכבר סולן ראשון עם תזמורת חיפה והסימפונט בבאר שבע.

"בקונצרט הראשון בבאר שבע, הוא ביקש להתארגן לבד. 'אני בוגר', הוא אמר לי", היא נזכרת, "ואני ונאוה נתנו לו, אבל כשנכנס לחדר ההלבשה, התברר שהמכנסיים נפלו מהקולב, ואין מכנסיים. חיפשנו בין הנגנים מי הכי נמוך, וזה שנמצא השאיל למתן את המכנסיים שלו, שהגיעו לו עד הכתפיים פחות או יותר. את כל חמשת הקונצרטים בסדרה הזאת הוא ניגן עם המכנסיים האלה, כי הוא החליט שזה 'הביא לו מזל'. למחרת אותו קונצרט כתב מבקר המוזיקה ב'ג'רוזלם פוסט': 'ראינו אריה צעיר עומד על הבמה'".

את ימי הולדתו, באחד באוגוסט, חגג באופן קבוע בקיבוץ אילון במסגרת סדנת "קשת אילון" היוקרתית הנערכת שם מדי שנה, ושאליה מתקבלים כנרים מחוננים מהארץ ובעיקר מחו"ל. "מתן היה צעיר הכנרים שהגיעו לסדנה", אומר גלעד שיבא, מנהל "קשת אילון", ונזכר בילד עדין, אהוב ורגיש שהיה "אהוב הבנות"; "האהבה הראשונה שלו היתה כאן, לכנרת צעירה מאנגליה שפגש פה", הוא מספר.

בגיל ההתבגרות הבחינה גבעול שבנה אינו הולך זקוף. בדיקה אורתופדית גילתה שהוא סובל מפקטוס ("חזה קעור", בתרגום מלטינית): עיוות מולד של עצם החזה המתגלה בדרך כלל בגיל ההתבגרות, אז החזה שוקע פנימה. חלק מהלוקים בעיוות סובלים מבעיות קרדיולוגיות ונשימתיות, אחרים מכאבים בעצמות ובחזה. מתן, לדברי אמו, לא סבל מבעיות קרדיולוגיות, אך הבשורה, עבור נער המתאמן בנגינה אינטנסיבית חמש שעות ביום, לא היתה פשוטה. "תיקון

נילי גבעול, אמו של מתן. הוא היה שולח לנו מיילים קצרים ש'הכל בסדר', ואני ידעתי שאסור לשאול ? צילום: רלי אברהמי

של עצם החזה", מספרת גבעול, "היה כרוך בניתוח ושהייה ממושכת בסד, וגם היה ספק אם הוא יוכל בכלל להמשיך לנגן לאחר מכן. במשך כל החיים ניסה מתן לתמרן עם הנכות הזאת, שלא נראתה כלפי חוץ. אנשים לא ידעו. בשלב מסוים זה התחיל להשפיע על הנגינה. כשהוא החל לגדול היו לו כאבי תופת בצד שמאל. היה לחץ על העצבים, והרבה לחץ נפשי שנוצר כתוצאה מהלקות".

בגיל 18 הצטרף מתן אל אחיו עירא ואל הפסנתרן המחונן יונתן ענר, והשלישייה שהקימו, "טריו תל אביב", עטורה בפרסים מתחרויות, נדדה בין במות קונצרטים בעולם. הם ניגנו מוזיקה קאמרית, מבארוק ועד יצירות מודרניות. "בביקורת שהתפרסמה עליהם, בעיתון בפיליפינים", מספרת גבעול, "ציירו אותם בקריקטורה מקסימה: עירא כנסיך שחור עם צ'לו, יונתן עם הדפים המעופפים של הפסנתר ומתן כמלאך עם כינור שמתעופף מעל כולם. הוא היה וירטואוז, פלירטט עם הקהל, מיגנט אותו. הם הופיעו מהמזרח הרחוק ועד אוסטרליה וקצרו פרסים בכל תחרות".

"אני זוכר אותו כנגן קאמרי נפלא ב'טריו תל אביב'", מספר נעם בן זאב, מבקר המוזיקה של "הארץ". "הוא היה בעל נוכחות גדולה על הבמה – וזה מה שחשוב בטריו, שבו הכנר הוא המוביל. היה לו צליל נפלא ואישיות שהביא לבמה".

בשל מוגבלותו הגופנית לא התגייס מתן לצבא. תחת זאת המשיך ללימודי מוזיקה גבוהים בגרמניה. בקלן למד אצל אחד המורים הגדולים בעולם, הכנר זחר ברון, ולאחר מכן המשיך אצל אילן גרוניך בברלין. בהמשך נסע ללימודי מוזיקה גבוהים בקונסרבטוריון ניו אינגלנד שבבוסטון.

הכאבים מחריפים

בערב פסח השנה, ב-17 באפריל, כשהיא על מזוודות לקראת חופשה עם בן זוגה, קיבלה נילי גבעול שיחת טלפון. "את אמא של מתן גבעול?" נשאלה מעברו השני של הקו, מניחה שזו עוד הזמנה להופעה עבור בנה. "הוא בסדר", אמר הקול מהצד השני, "תגיעי לחוף הים בתל ברוך". ברגע שראתה אותו, באפיסת כוחות, בתוך האמבולנס, ידעה. "כמה שניסו להקל עלי את הרגע הזה, זה עדיין היה מטורף. כשראיתי אותו באמבולנס חיבקתי אותו חזק עד שהוא פרץ בבכי נורא. משו אותו 500 מטר מהחוף מפרפר בין חיים למוות. בבית החולים הוא הכחיש מכל וכל שניסה להתאבד, הוא אמר שיצא לשחות. אבל אני ידעתי שהוא ניסה להתאבד. את מכירה עוד מישהו שיוצא לשחות בבגדים ארוכים?"

זה היה הרבה מעבר לבגדים הארוכים שרמזו לה כי בנה מאס בחייו. ההתפרקות החלה, טיפין-טיפין, בזמן מגוריו בבוסטון. באותה התקופה, לפני כשלוש שנים, חי עם חברתו נגנית הצ'לו אליסה ויילרשטיין (לדעת רבים, אחת הצ'לניות המובילות בעולם), ובמקביל למד אצל אביה, אמן הכינור דונלד ויילרשטיין. באוגוסט 2009 חזר לישראל והודיע להוריו שהחליט "לפרק הכל": גם את מערכת היחסים עם אליסה, וגם את הטריו. הוא טען שהכאבים הפיזיים גברו מאוד באחרונה וכי הוא לא מסוגל לנגן. הכאבים, הוסיף, הם תולדה של מצב נפשי רעוע, מה שהביא אותו להחלטה לעזוב את בוסטון – למרות שהוצעה לו שם משרה בקונסרבטוריון ניו אינגלנד – ולשקול לעבור לאריזונה, כדי לבדוק שם את נושא היוגה.

הנושא לא היה זר להוריו. ארבעה חודשים לפני אותה הודעה, נסעה נילי גבעול לבקר את בנה בבוסטון, ו"יום אחד", היא מתארת, "מתן אמר לי מחוץ למרכז היוגה, שהיה ממש ליד הבית שלו: 'בואי נעשה שיעור ניסיון, מה אכפת לך?' אמרתי לו: 'השתגעת? שאני אעשה יוגה? כנס אתה, אני מחכה לך ליד, בבית קפה'. הוא יצא כעבור שעה וחצי, כולו מבסוט, וסיפר שהוא מרגיש מצוין. כך הוא החל ללמוד במרכז". איש לא שיער כי חוג היוגה יסתיים במה שנראה כהשתעבדות נפשית טוטלית. גם היום אין לנילי מושג ברור בנוגע למציאות חייו של בנה בחודשים שבהם נשאב ללימודים שם. עם זאת, היא מציינת, שאין לה ספק כי להתמודדות עם המגבלה הגופנית והכאבים היה חלק בצלילה למרכז היוגה.

גם היא וגם אביו ניסו לסייע למתן בהתמודדות עם הכאבים. לאחר ששב ארצה מבוסטון, שיכנע אותו אביו, קובי, לנסוע עמו לברזיל. שם, מספרת גבעול, עובד רופא ששמו יצא לפניו כמי שמסוגל לבנות סד מיוחד עבור הלוקים בפקטוס. "והם נסעו לברזיל", היא מספרת. "טיילו, בנו את הסד. מתן הגיע ארצה עם הסד עליו. הוא הסיר אותו, שם בתיק בגב וזה שם עד היום הזה".

חודש אחרי הנסיעה התגלה כי אביו קובי חלה בסרטן הלבלב ותוך פרק זמן קצר, שבועות ספורים, הלך לעולמו, בדצמבר אותה השנה. "זיהיתי את ההתכנסות של מתן לתוך עצמו בתקופה הזאת", אומרת גבעול. "אני חושבת שמות אביו היה עוד אחד מהטריגרים. המקומות שמהם הוא שאב את הרגישות האדירה ואת הבגרות שלו, היו המקומות שספגו את המכות. באותה נקודה שיצאה ממנה המוזיקה שלו, היה גם המקום הפתוח, החשוף, שאליו נכנס כל הכאב".

בפברואר 2010, אחרי מותו של האב, ארז מתן מעט חפצים ונסע לסדונה באריזונה, למרכז הדאהן יוגה שמנהל הגורו אילצ'י לי. "בדיעבד", אומרת גבעול, "התברר לנו שבדרך לשם הוא עשה עצירה בברלין והשאיר את הכינור אצל חברה מאוניברסיטת קלן. את הקשת, בשווי 5,000 דולר, הוא השאיר בשירותים של נמל תעופה בארצות הברית, כדי להבהיר לעצמו שהוא עם הנגינה גמר".

ואז הוא יצא לשחות

דאהן יוגה, או בשמה הרשמי "דאהן האק" (בתרגום חופשי: תורת האנרגיה הרוחנית הבסיסית), היא תיאוריה המשלבת יוגה, טאי צ'י ושאר אמנויות לחימה. הגה אותה בשנות ה-80 הקוריאני אילצ'י לי – כיום בן 60 – המשמש כגורו של התנועה אשר התפתחה ממנה. לי וחסידיו טוענים כי שיטת האימון, של הגוף והנפש, מסוגלת לרפא מחלות, החל מעין עצלה וכלה בטרשת נפוצה. ברחבי ארצות הברית פועלים כיום יותר מ-1,000 מרכזים של דאהן האק, ונגד התנועה הוגשו ברבות השנים מספר תביעות משפטיות. באחת מהן, אותה הגישו 27 מחברי הקבוצה הנידונה עדיין בבית המשפט של מדינת אריזונה, נטען כי "המגויסים לתנועה נתונים בלא ידיעתם לתוכנית אינטנסיבית של מניפולציה פסיכולוגית, אינדוקטרינציה וטכניקות שונות של השפעה על מחשבה שמיועדות להפוך אותם לחסידיו של לי, כך שיקדישו את עצמם לשרת אותו ואת חזונו". חברים לשעבר בתנועה סיפרו במשך השנים בראיונות לעיתונות האמריקאית כי השיטה כוללת, בין היתר, הימנעות משינה, ומדיטציה תוך כדי טלטול הראש הנקראת "רטט גלי מוח". בנוסף, החברים נדרשים לשלם כספים רבים למרכזים שבהם הם חברים – טענה שנוכחת גם היא בחלק מהתביעות שהוגשו נגד התנועה (עוד על התנועה, במסגרת המצורפת).

"לאט-לאט הבנו שמתן נשאב למשהו שהוא הרבה יותר גדול מתרגילי יוגה תמימים", מספרת גבעול. "בהתחלה, אנחנו פה בארץ לא הבנו מה הוא עושה שם – הוא היה שולח לנו מיילים קצרים ש'הכל בסדר', ואני ידעתי שאסור לשאול. לפני הנסיעה לאריזונה, כשמתן הודיע לי שהוא מפסיק לנגן, חשכו עיני. אמרתי לעצמי תודה לאל שאבא שלו כבר מת והוא לא יודע מזה. למתן עצמו אמרתי: 'תעשה מה שטוב לך, אבל תחשוב, אל תזרוק את זה לגמרי'. לא שלחתי את הבנים שלי ללמוד עריכת דין או מחשבים. לימדתי אותם ללכת בעקבות הלב, כך שלא יכולתי לבוא אליו בטענות".

גם בדיעבד את חושבת כך?

"באותה תקופה חשבתי שמי אני שאעז להגיד לו משהו. הוא אמר שכואבת לו מאוד היד והוא לא יכול להמשיך לנגן, ולא קלטתי שזה רק תירוץ. רק אחרי שהוא נסע לסדונה הבנתי שמדובר בכת. אחיו החל להוציא חומר מהאינטרנט על הקבוצה הזאת והתביעות שתלויות נגדה. וגם אם הייתי מגלה את זה קודם, מה יכולתי לעשות? הבחור היה בן 28, אדם בוגר".

ביולי אותה השנה, הודיע מתן לאמו ובן זוגה כי רכש זיכיון לבנות בירושלים מרכז של דאהן יוגה. "הוא הודיע שהפך לשליח שלהם לבניית המרכז בירושלים והעביר לבן זוגי תוכנית עסקית. לא ידענו איך לאכול את זה", מספרת נילי.

עד שמצא דירה בירושלים, התגורר מתן אצל אמו. הימים במחיצתו הבהירו לה כי חזר מארצות הברית אדם אחר. "פתאום היה מולי אדם סגור עם עיניים כבויות. כשנכנס לחדר שלו כאן, הוא הפך את המיטה, הצמיד אותה לקיר כך שהמזרן היה צמוד אליו, ועל גב העץ של המיטה הדביק תמונות של הגורו. הוא עצמו עבר לישון על מזרן דקיק שהניח על הרצפה. גם את המראה הוא סובב אל הקיר. היינו בהלם. היו לו כל מיני סמלים, טקסים משונים, קידות. התפוצצתי, אבל לא אמרתי מילה כדי לא לעורר אנטגוניזם. הוא התרחק".

לאחר שעבר לירושלים, שם שקד על בניית המרכז במלוא המרץ – נפגש עם מתווכים, שיפוצניקים, קבלנים, גורמים בעירייה ובמשרד התמ"ת ועוד – המצב החמיר. "בכל פעם שרצינו לבוא אליו", מספרת גבעול, "הוא ביקש לפגוש אותנו ברחוב, בעיר. רק לא אצלו בבית. הבנו שהוא לא רוצה שנראה את הבית שלו. אחרי אחד הביקורים האלה אמרתי לבן זוגי: 'זה ייגמר באסון'".

דיברת עם מתן באותה תקופה על האופן שבו את רואה את אורח חייו החדש?

"לא. אבל הוא ידע את דעתי. הוא ידע שאם אני שותקת, זה לא מוצא חן בעיני. מה לעשות? להגיד לו: 'אני לא אראה אותך יותר?' מה להגיד? הדבר היחיד שהצעתי לו, היה להמשיך לנגן תוך כדי העיסוק ביוגה. הם הורו לו להפסיק לנגן. אבל ראיתי שכל מילה שאני אומרת, הוא צועד שלושה צעדים אחורה ומתרחק. אמרתי לעצמי: 'תפסיקי לדבר'. תאמיני לי שזה עלה לי בבריאות".

באחד מימי חמישי של אוקטובר בשנה שעברה, הוא התקשר ושאל אם הוא יכול לבוא הביתה לשבת. "הבנתי שאני עומדת בפני דרמה גדולה", אומרת גבעול. "מתן הגיע ועמד מולי נוזל מדמעות. נוזל ונוזל. אני אומרת לו: 'מתן, מה קרה?' והוא עונה לי: 'אמא, הרגשתי שאם אני אהיה בירושלים עוד יום אחד אני אמות'. אמרתי לו: 'אתה לא צריך לחזור לשם'. והוא חזר לתל אביב ומצא דירה לידנו והיינו בטוחים שכל התקופה הזאת נגמרה. חשבנו שהוא התנתק מהכת. גם הסימנים החיצוניים נעלמו – התלבושות המיוחדות שהיו לו, האבנים, השרשראות שענד. והוא חזר לנגן. ניגן כמו משוגע. מכל מקום הגיעו הצעות והזמנות. הוא היה צריך ממש לנפות. ההרגשה שלנו היתה שהוא יצא מזה, שהכל בסדר. הזמנתי כרטיסים לפארוס ביוון ומתן אמר: 'אני לוקח את הכלבים אלי'. זהו. ואז הוא יצא לשחות".

הסינדרום הירושלמי

מותו של מתן חודש אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון היכה את עולם המוזיקה הקלאסית בארץ בתדהמה. זו היתה תזכורת כואבת לחתימה שעלול להותיר על הנפש אורח החיים התובעני, האכזרי לעתים. "זה מקצוע תחרותי, תחום עם המון ציפיות", אומר גלעד שיבא. "כמעט כל כנר גדול מגיע לפרשת דרכים מתישהו במהלך חייו, כשלעתים זה בשלב מוקדם מאוד. אני פוגש הרבה בני נוער שחווים משבר מתמשך. להורים קשה במיוחד, אחרי שהתוו את הקריירה של הילד והוא פתאום מתלבט אם בכלל להמשיך. הצד השני של זה, הוא שהרבה כנרים מתקשים להתמודד עם הלחץ של ההורים. זה מאוד מורכב".

העזיבה של הכישרונות הבולטים בתחום ללימודים בחו"ל ולקריירות הרחק מהבית לא מקלה על ההתמודדות. "אני רואה בני נוער שחיים בחו"ל ומכלכלים את עצמם, וזה לא פשוט, בתחום שממילא קשה", אומר שיבא. "מתן היה נער, עדיין לא בשל, וכבר היה צריך לכלכל את עצמו בגרמניה ובארצות הברית. וזה קשה. נכנסים לא אחת למערבולת, אין תמיכה כי ההורים רחוקים ואין מי שיראה אותך ברגעים האלו. אני חושב שבמקרה שלו, ברגע שהטריו התפרק, הוא החל ללכת לאיבוד".

לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון, שב מתן אל בית אמו. התנאי שהציבה היה טיפול פסיכולוגי מיידי. וכך היה. "בחודש האחרון היתה הרגשה שהוא נוסק לשמים", היא אומרת. "גם הפסיכולוגית שלו סיפרה שהחודש האחרון שלו בבית היה התקופה היפה ביותר בשנים האחרונות. אבל בפגישות האחרונות איתה הוא החל לחזור לעניין של הכת. הוא ידע שזה משהו רע אבל סיפר שהוא לא יכול להשתחרר מזה. הוא החל לומר שהעובדה שלא הצליח להקים את המרכז בירושלים היא 'הכישלון הכי נורא בחיים שלי'".

את האחיזה המסועפת של המרכז בנפשו של מתן היטיבה להבין גבעול לאחר מותו, כשקראה תכתובות שניהל עם חברים אחרים משם. אחת מהן היא ג'ינה סאליבן, שאף ביקרה את מתן בארץ. "מהתכתובות שלה עם מתן הבנו שהיא אחת הסגניות של אותו המאסטר (אילצ'י לי). היא הסבירה שם למתן שהוא לא חייב לבנות מרכז גדול בירושלים, אלא יכול להסתפק במשהו יותר קטן. למדנו שהוא התחייב שעד האחד באפריל 2011 הוא ישלים את המרכז, והוא לא עמד בזה. הילד הזה – שכל דבר שהוא עשה, עשה בשלמות – הרגיש לראשונה שנכשל כישלון טוטלי".

גבעול מספרת שלמתן היה שרטוט מדויק של המרכז העתידי ובו, בין היתר, מתחם שאת קירותיו אמורים לעטר אך ורק תמונות של הגורו לי. עד היום, היא אומרת, מגיעים אליה מיילים ממתווכים שמתן עמד איתם בקשר בנוגע לרכישת מבנה המתאים לצורכי המרכז.

מה עוד מצאת בתכתובות של מתן?

"דבר ראשון, שהן היו על בסיס יומי: 'כמה קידות עשית, כמה תרגולי מוח עשית?' וזה מבלי שידענו בכלל שהוא ממשיך לשמור על קשר עם האנשים משם. יום אחד הגיעה אזהרה: 'לא לעשות את תרגילי המוח באינטנסיביות כי זה יכול להזיק'. במה לעזאזל הם שיחקו שם?"

סאליבן המשיכה לשלוח למתן מיילים גם לאחר מותו. "יום אחד היא שלחה לו מכתב ובו שאלה 'למה אתה לא עונה לי?'" מספרת גבעול, "אז אני עניתי לה. כתבתי: 'מתן לא עונה לך כי הצלחתם להרוג אותו'. היא רצתה להמשיך להתכתב ולא הסכמתי.

"בערב שבו מתן מת, ראש הכת אילצ'י לי כתב באתר הפייסבוק שלו שהוא ראה חיזיון ובו העצים הזקנים שנטועים עמוק באדמה לא מתים, אך העצים הצעירים אין להם כוחות, נופלים ומשמשים כמשענת עבור הצמחים והפרחים. עניתי לו, 'בזמן שאתה כותב את השטויות שלך, הפרחים היחידים שאני מכירה מונחים על קבר בני, שהצלחת להרעיל את נשמתו, להונות אותו, לרמות אותו, לקחת את כספו'. אחרי שעתיים התכתובת בפייסבוק נעלמה".

ממרכז דאהן יוגה נמסר: "נעצבנו לשמוע על מותו של מתן גבעול, שהיה איש טוב ובעל מחויבות עמוקה ומתמשכת לשלום. הוא היה חבר לשעבר בדאהן יוגה, והיה קשור אלינו לתקופה קצרה בלבד. בזמן שהיה עמנו, הוא היה מדריך דאהן יוגה מוערך, ובאחרונה גם היה בדרך להיות זכיין. למרות שלבנו עם גברת גבעול על אובדנה, איננו מבינים ואנו מתנגדים בתוקף לכל טענה שלה שמתן היה תחת לחץ מטעם החברה שלנו בעת מותו.

"במשך כמעט שנה וחצי, היה מתן לבדו בישראל, ותיכנן לפתוח שם מרכזים בזיכיון. תוכניות אלה היו מבוססות על רצונותיו האישיים, והוא לא היה נתון להוראות או לחץ מטעם מישהו בחברתנו. פתיחת מרכזים בזיכיון מחוץ לארצות הברית אינה חלק מהאסטרטגיה או המדיניות של החברה, ואיננו מצוידים דיינו לתמוך ביוזמות שכאלה. אולם אם זכיין כלשהו מחליט להקים עסקים בארץ אחרת, אנו מאפשרים זאת, כל עוד זה מותר לפי החוק. בתקופה שבה שהה מתן בישראל, היה לנו איתו קשר מצומצם בלבד, אבל אנו מודעים לכך שהוא היה נתון לדאגות ולחצים אחרים, כולל קריירה מוזיקלית מלחיצה ומותו של אביו בתקופה האחרונה. איננו מסוגלים כלל לתפוס מדוע הוא בחר להתאבד, אבל מחשבותינו ותפילותינו מופנות למשפחתו בזמנים קשים אלה".

* * *

בבוקר קונצרט סיום העונה של אנסמבל "סולני תל אביב", בוקר ה-22 במאי, עזב מתן את אולם החזרות בשעה 11 בבוקר. הוא אמר לאחיו שהוא נאלץ לצאת להפסקה משום שהכאבים חזרו. בשעות הצהריים התקשר האח עירא לאמו ושאל אם מתן בבית. הלב שלה החל לדפוק. ב-17:00, כבר יצאה עם בן זוגה ברכבם לכיוון דירתו של מתן. ביציאה מהחניה חתך אותם אמבולנס. "זה בשבילי", אמרה גבעול לבן זוגה. באופן אינטואיטיבי לחלוטין, החלו לנסוע אחרי האמבולנס. כאשר עצר וירד ממנו שוטר, גבעול פתחה את החלון ואמרה: "אנחנו מחפשים את הבן שלי". השוטר הביט בה. "איך קוראים לך?" שאל. וכשענתה אמר לה, "בואי, אני צריך לדבר איתך". "אני כבר יודעת", היא ענתה. האמבולנס בדיוק שב מהמכון הפתולוגי, לשם הסיע את גופת בנה. "כשהוא אמר לי את זה, אני חושבת שהוצאתי מין קול, צווחה, שאני לא יודעת מאיפה זה יצא בכלל", היא אומרת, "חשבתי שדעתי נטרפת".

האם למדת משהו חדש על חייו בעקבות שחזור מהלך האירועים בשנתו האחרונה?

"מצאתי שיר שמתן כתב לי, שבו הוא כותב, 'קראת לי מתן, וכינית אותי נתן. הדבר היחיד שלא נתת לי זה כוח'. כשקראתי את זה הרגשתי שאני נגמרת. פתאום קלטתי שלא העברתי לו כוח. אולי אם הוא היה מדבר איתי, הייתי עוזרת לו למצוא את הכוח. הוא היה כמו אדם שמסתובב בעולם הזה בלי עור לגופו. הוא ידע שאם הוא יעשה את זה, הוא ישאיר לנו כאב עצום, ובכל זאת, זה היה חזק ממנו. 28 שנה נראות לי כאילו חלפו כמו כלום. ואנשים אמרו לי בשבעה 'נילי, הוא הספיק מה שאנשים אחרים לא מספיקים בשתי מערכות חיים'. אני לא מכירה מישהו שחי שתי מערכות חיים. ולמתן היה עוד כל כך הרבה מה לתת ולהגיד. פעם נאוה מילוא שאלה אותי למה אני נשארת בשיעורים איתם. אמרתי שכשמתן מנגן, הוא מדבר, יש לו מה להגיד".

"אני רואה את כנר הרחוב בנחלת בנימין ומרגיש איך שהנקודה הזאת בחזה נמסה", כתב מתן גבעול במכתב שנמצא במגירתו. "כאב הכאבים שלי. כל מה שאני רוצה זה שהגוף יהיה במצב לנגן. אני חושב שזה כבר לא ככה, אבל זה ככה. זה חלק שניסיתי להמית אבל הוא חי. ניסיתי להסתכל הרחק ממנו אבל הוא שם. הוא תמיד יהיה שם. הכאב הכי פנימי שלי, התשוקה הכי פנימית שלי, זו הדרך שלי, לבטא, להגיד, כמה אני אוהב לחיות. אני עוד אחזור".

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “במלאת חודש לפטירתו של מתן

  1. אכן כאב גדול. הוא יחסר לנו מאד וליבי עם עירא – האח , חברנו לאנסמבל ועם כל המשפחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s