על השמרנות והנוקשות בלבוש נגני התזמורות

מאמר ביקורתי של נעם בן זאב על חוסר האינדיבידואליות של נגני התזמורות, שהלבוש האחיד שלהם עם הז'קטים והפפיונים הוא אחד מסממניו. אני מסכים עם כל מילה שלו, ומקוה להביא לקהל את הרעננות, החדשנות והביטוי האישי של הנגנים באמצעות הקונצרטים הייחודיים של סולני תל-אביב

אנסמבל סולני תל-אביב בתמונה בג'ינס

במאמר שפורסם שלשום ב"הארץ", מעביר נעם בן זאב ביקורת לא רק על הלבוש האחיד והשמרני של נגני התזמורות הגדולות, אלא גם על כל מה שהלבוש הזה מסמל – לנגני התזמורות מעמד של "מבצעי פקודות" נטולי כל סמכות או יכולת להשפיע על התוצאה, שאסור להם בשום אופן לבטא כל סממן של אינדיבידואליות, ואילו למנצחים מעמד של "כוכבי-על" או דיקטטורים שיוצרים את המוסיקה באמצעות אותם נגנים המתאחדים לכלי אחד מלוכד.

מאמר זה מבטא מצב שקיים עדיין בתזמורות גדולות רבות, ולשמחתי הרבה – אנסמבל סולני תל-אביב מעולם לא השתייך לסוג הזה של תזמורות. האנסמבל היה מאז הקמתו האנטיתזה של תזמורת שמרנית שלנגניה תפקיד של "ממלאי הוראות" ולמנצחה מעמד של "דיקטטור". סימן ההיכר העיקרי של האנסמבל מיום הקמתו היה "רעננות" ו"חדשנות". האנסמבל היה מראשית דרכו קבוצה של נגנים אינדיבידואליים מעולים, ששיתוף הפעולה המיוחד ביניהם, המעורבות האישית של כל אחד מהם בתהליך העשייה המוסיקלית, החיפוש התמידי אחר האינטרפרטציה וסגנון הנגינה הייחודי שלהם, כל אלה יצרו תלכיד חדשני, נלהב, צעיר ורענן. האנסמבל תמיד צוין בביקורות המשבחות בזכות "שמחת הנגינה", "איכות הנעורים", "תזמורת רעננה, תוססת ומבריקה" וכד'. בעונה החולפת הוספנו עוד מספר חידושים ויזואליים שתרמו לכך, אחד מהם הוא נגינה ללא ניצוח. בכל קונצרט יצירה אחת בוצעה ללא מנצח. כשהאנסמבל מנגן ללא מנצח, כל נגן נדרש להיות עוד יותר מעורב, מרוכז, קשוב ואחראי לתוצאה המוסיקלית, וחויית ההאזנה והצפייה בביצוע כזה היא מרתקת. חידוש ויזואלי נוסף היה נגינה בעמידה. כשהנגנים עומדים יש להם יותר מרחב תמרון וחופש תנועה, הם משוחררים יותר והפקת הצליל שלהם טובה יותר. גם כאן, החידוש הוא ויזואלי אך יש לו השפעה ישירה על התוצאה המקצועית. הלבוש של האנסמבל – נגני האנסמבל לא מופיעים בז'קטים שמפריעים להם להניע את ידיהם ובעניבות פרפר שחונקות אותם, אלא בלבוש שמאפשר יותר חופש וקלילות בביצוע. האנסמבל אמנם לא מופיע בתלבושות חדשניות ומהפכניות, וכאן אולי יש קצת מקום ליותר יצירתיות מצידנו, אך התלבושת המסורתית של נגני התזמורות מעולם לא היתה התלבושת של האנסמבל. כפי שמציין נעם בן זאב במאמרו – פריחת האנסמבלים שאינם מצייתים למסורת הסימפונית המכופתרת והנוקשה של נגנים על במה מערערת את התפישה הזו של תזמורת סימפונית בשנים האחרונות.

הביצוע הזה של הסימפוניה מס' 10 של מנדלסון ממחיש את הרעננות, ההתלהבות והמעורבות האישית של הנגנים באנסמבל סולני תל-אביב.

הנה המאמר של נעם בן זאב במלואו:

מה לובשים נגני התזמורת?

מאת נעם בן זאב

בשנות ה-90, בשיא המאבק של ארגוני נשים וזכויות אדם נגד התזמורת הפילהרמונית של וינה, שסירבה להעסיק נשים – בעקבות המחאה והחרם נוספו מאז לשורותיה ארבע בלבד – הסבירו נגנים מהתזמורת, וכן המנהל שלה, את הסיבות לכך. בין היתר: נשים פוגעות ב"אחידות הרגשית" של התזמורת, וכן ב"אחידות החברתית התזמורתית, כי הן גורמות לתככים, להתאהבויות ולקנאה".

האחידות המגדרית היא לא היחידה שחברי התזמורת שומרים עליה בקנאות: גם האחידות האתנית נשמרת, ולא תמצאו בולגרים או סלובקים בתזמורת כי "יש איכות וינאית מיוחדת לדרך שבה אנו עושים מוסיקה כאן, וזאת אינה תלויה רק ביכולת טכנית", כדברי החלילן הראשון. וגם, למרבה החלחלה, נשמרת מה שמוגדרת "אחידות אסתטית": בקרב נגני התזמורת הלבנים אין יוצאי אסיה או אפריקה, ופעם נפסל כנר יפאני מצוין שעבר את כל הבחינות המקדימות "כי פניו פשוט לא התאימו ל'פולקה פיציקטו' בערב הסילווסטר", כפי שהודה היו"ר לשעבר של התזמורת המהוללת, שנחשבת לאחת הטובות בעולם.

רוב התזמורות מתנערות מאידיאולוגיית ההאחדה של הפילהרמונית הווינאית, אידיאולוגיה שהיא מסממני הפשיזם. אבל הן בכל זאת שומרות עליה, בקנאות לא פחותה, מהיבט אחר: הלבוש. נגני התזמורות חייבים להופיע לקונצרטים בלבוש שחור-לבן, בבגדי ערב מהודרים, הגברים בחליפות והנשים בשמלות.

חיילים, תלמידי בית ספר, שוטרים, מלצרים – כל אלה מצווים להתלבש בצורה אחידה, לרוב במדים. זו השתקפותה של הייררכיה בשדה הכוח: אחידות היא סמל למעמד הנשלט, זה שצריך למלא הוראות ולציית בלי להרהר אחרי הפקודות שהוא מקבל; ומי שמשתייך למעמד הזה הוא זה שגם לובש תלבושת אחידה, שמטרתה לטשטש את האינדיבידואל. אבל האם אפשר להחשיב נגני תזמורת כפועלים המצייתים להוראות? הלוא נגינה היא אחד הביטויים המובהקים ביותר, והנאצלים ביותר, לאינדיבידואליות, לביטוי עצמי אינטימי, ולשחרור; כל ילד שמתחיל ללמוד לנגן מיד מתבקש לחפש את הצליל האישי המיוחד לו, את הדרך האישית והמקורית שלו לבנות פראזה מוסיקלית, את הביטוי המוסיקלי לנפש שלו; וכל מי שמנגן מכיר את הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בינו לבין עצמו באמצעות הכלי והמוסיקה.

מכונה משומנת

בתזמורת הסימפונית כפי שהתגבשה במאה ה-19 נשחקו הערכים האלה, ובמקום האינדיבידואל המנגן צמח אינדיבידואל אחר, זה ששולט ונותן פקודות: המנצח. אמנם ניצוח במובנו הפשוט ביותר, שהוא סימון המהירות (טמפו) למבצעים, היה קיים כבר מהזמנים העתיקים, בהם היה אחד מזמרי המקהלה, למשל, מסמן את מהירות הפעמות בידו לחבריו.

בתקופת הבארוק ניתן התפקיד לכנר הראשי, שהוביל את התזמורת ממושבו; וכן למלחין, שהקיש במטה גדול על הרצפה כדי לסמן את הקצב – וידועה האנקדוטה על מלחין החצר ז'ן-בטיסט לולי בארמון לואי ה-14, שפגע בטעות תוך כדי הקשה בכף רגלו בחודו של מטה הניצוח הגדול, נפצע, ומת זמן קצר אחר כך מהזיהום שהתפתח בעקבות זאת בגופו. המנצח עד אמצע המאה ה-19 היה איפוא בשר מבשרה של התזמורת, הסולן או הכנר הראשי שלה או זה שכתב לה את המוסיקה, והעשייה המוסיקלית היתה משותפת.

האם זה רק צירוף מקרים שעליית המנצח המקצועי, החל בפליקס מנדלסון בשליש הראשון של המאה ה-19, דרך ואגנר וברליוז באמצעה, ועד גוסטב מאהלר – אולי המנצח המודרני הראשון – בסופה, התחוללה יחד עם פיתוח הפראק, אותו ז'קט אירופי גברי מהודר הצמוד לחזה ומעוטר בשובל כפול, "זנבות" (tails), המשתלשל מאחוריו עד לברכי לובשו?

הפראק נהפך לסימן ההיכר של המנצחים, והוא ממשיך להחזיק במעמדו עד ימינו. סמל המעמד של גברי אירופה לפני 150 שנה, חלק מהלבוש המלאכותי, הפומפוזי, עליו מלגלג שטפן צווייג בספרו "העולם של אתמול" ורואה בו השתקפות של דיכוי האישיות והמיניות, לבוש של אתמול מעולם נלעג שאבד עליו כלח, הוא שמפאר עדיין, במאה ה-21, את במות המוסיקה הקלאסית.

המנצח של ימינו, נצר ישיר לדמות המנצח במאה ה-19, אינו עוד בשר מבשרה של התזמורת. דמותו – כפי שהתגשמה במנצחים הגדולים של אמצע המאה ה-20 כמו ארתורו טוסקניני, הרברט פון קאריאן, וילהלם פורטוונגלר, אוטו קלמפרר, סרג'ו צ'ליבידקה, לאונרד ברנסטיין – היא דמות הדיקטטור: המוסיקה זה הוא, הסימפוניה של ברהמס היא "הברהמס שלו". הוא אמנם רק חותך את האוויר בידיו, אבל הוא האמן שיוצר את המוסיקה, כמו נגן על כלי ענק; והכלי – זו התזמורת, וככלי אין לה משמעות לכשעצמה: הכינור, החצוצרה, הפסנתר – הרי אלה אינם אלא גיבוב של קרשים, צינורות מתכת ומיתרים, נעדרי רוח, וזקוקים לנגן, לאמן, שישתמש בהם כאמצעי כדי ליצור את הדבר הנעלה שהוא המוסיקה.

ועל פי התפישה הרומנטית, כמו הכלי כך התזמורת: יש למחוק כל סממן של אינדיבידואליות, משמע של משמעות, מחבריה, שאמורים להתלכד – אכן, באידיאולוגיה של האחדה – לכדי הכלי הענק, המשוכלל, שפועל כמכונה משומנת, שערכו עולה בהרבה על סך כל חלקיו, וזאת כדי לאפשר לאמן האמיתי, המנצח, להפיק ממנו את מיטבו.

בשורת הג'ינס

התלבושת האחידה היא הכרחית איפוא בתהליך הזה של הפיכת בני האדם לברגי מכונה ממושמעים. "כשיש מאה ויותר נגנים על הבמה, לאיש מהם אסור להסיח את הדעת מהמוסיקה עצמה", אמר פעם המנצח לאונרד סלטקין, שהתבטא גם נגד נגנים, ובעיקר נגניות, בעלי משקל עודף.

וכך, כשהם חנוטים בחליפות ערב מבד סינטטי שגורם להזעה, ז'קטים שמפריעים להם להניף את ידיהם ועניבות פרפר שחונקות אותם, מנסים הנגנים הגברים של ימינו, שמאמצם הפיסי לאורך שעתיים של קונצרט – ובאופרה אף יותר – שקול לפעילות של ספורטאים, לבצע את שיא העידון האמנותי באמנות המערב.

לנשים קל יותר, כי קוד הלבוש שלהן רופף יותר; אבל רק השוו את תלבושותיהן לאלה של הסולניות והסולנים: אלה, כדי להדגיש עוד יותר את ההבדלים בינם לבין הפועלים הפשוטים, משקפים את האינדיבידואליות עצמה, ממכנסי הצינור והז'קטים הצבעוניים של לאנג לאנג והרישול של ג'ושוע בל וחולצותיו הפתוחות, עד לחליפות המכנסיים של הפסנתרנית-מנצחת מיצוקו אוצ'ידה ושמלות הסטרפלס הפרחוניות, המקושטות, של כוכבות האופרה.

למרבה המזל, תפישה זו של התזמורת הסימפונית הולכת ומתערערת בשנים האחרונות. עלייתן של מנצחות נשים, פריחת האנסמבלים שמתמחים במוסיקת בארוק מצד אחד ומצד שני במוסיקה עכשווית ושניהם אינם מצייתים למסורת הסימפונית המכופתרת והנוקשה של נגנים על במה, ובכלל החתירה העכשווית לשקיפות ופתיחות – כל אלה מפרקים את משמעת האחידות בתזמורת הסימפונית – הן האחידות הוויזואלית, והן זו החברתית.

לפיכך, סדרת "הקונצרטים בג'ינס" של התזמורת הפילהרמונית הישראלית מהווה בשורה: אולי היא תוביל, לבסוף, לביטולו של קוד לבוש כלשהו, מה שיסמל חופש מוסיקלי ואישי – ולא "יסיח את הדעת מהמוסיקה עצמה", כדבריו של סלטקין, אלא דווקא יגרום להתמקדות בה.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “על השמרנות והנוקשות בלבוש נגני התזמורות

  1. אני לא מסכים עם הגישה האנרכיסטית במקצת של נעם בן-זאב בעניין הלבוש. הופעה חיה של תזמורת משלבת חוויה מוסיקאלית ואסתטית גם יחד, ומבחינה זו אין שום בשורה בג'ינס, כשם שאין בשורה בלבישת סחבות מכל סוג אחר. נכון כי אין הכרח בלבוש שמרני ומעיק, אבל יש בהחלט צורך בשני אלמנטים: אחידות ואסתטיקה. ודוק: אחידות אין פירושה זהות, אלא התאמה לרעיון כללי מסוים המשלב צבע וצורה. נכון, אין הכרח "בחליפות ערב מבד סינטטי שגורם להזעה", אבל גם אין הכרח בחולצות פתוחות נוסח ג'ושוע בל, בפרט לגבי השעירים שבחבורה.
    גם לגבי הנגינה: נגן תזמורת אינו סולן – הוא חייב להשתלב במקצב, בגובה, וביתר הפרמטרים הקובעים את איכות הצליל, ולכן מרחב התמרון אינו גדול. יחד עם זאת הוא צריך כמובן להפיק צליל נקי ואיכותי, ובכך להביא לידי ביטוי את כשרונו.

  2. מרגע כניסתי לאנסמבל כמנכ"לית היה לי ברור שלקבוצת הנגנים הצעירה והרעננה הזו לא מתאים הלבוש המסורתי של אולמות הקונצרטים. הייתי רוצה שנהיה אנחנו ממובילי השינוי בתפיסות הישנות והשמרניות לגבי- איך צריך להיראות קונצרט. החל מהלבוש הפחות מעונב ובהמשך יציאה מאולמות הקונצרטים המסורתיים למקומות יותר משוחררים בהם הקהל יכול להרגיש פחות חנוק , לא חייב לחכות להפסקה כדי להגניב שיעול מציק ויכול לתקשר עם הנגנים והתזמורת בצורה יותר חופשית. אולי שינויים כגון אלו יוכלו לקרב גם את הקהל הצעיר יותר למוסיקה הקלאסית . ואלי חשוב גם לציין כי הלבוש המסורתי והפומפוזי ( כפי שקרא לו נעם בן זאב), ייתכן שמתאים לאירופאים, אך בודאי שאינו שייך לנו הישראלים. אינו מתאים למזג האויר, אינו מתאים למזג החם של האנשים ונראה לעיתים מגוחך בתרבות שלנו..

  3. לדעתי הקונצרטים של אנסמבל סולני תל אביב הם בראש ובראשונה חוויה שלא מעליבה את האינטליגנציה של הקהל, אלא להיפך – מעצימה אותה.
    לאחר ביקור בקונצרט כזה, קשה לדמיין תזמורת נוספת שיכולה להופיע על הבמה ללא מנצח, והמושג "רעננות" הופך להיות מובן מאליו.
    אני מסכים בהחלט שהעטיפה הלא מעונבת רק עוזרת להקרין את כל אלה על הקהל.

  4. אבי – תודה רבה על הפירגון. רוני – נמשיך כמובן לחפש ביחד דרכים לחדש ולרענן את המושג "קונצרט", כולל הוצאתו אל מחוץ לאולם הקונצרטים המסורתי. הצופה – אני בהחלט מסכים שלבוש צריך להיות אסתטי, אבל אפשר להופיע בלבוש קצת יותר קליל, צבעוני, צעיר ורענן, ובאותו הזמן לשמור על אחידות מסויימת ואסתטיקה. לגבי הנגינה עצמה – זה נכון שהנגן חייב להשתלב בקבוצה ובתזמורת ולא לבלוט כסולן, אך הוא יכול להיות מעורב ברמות שונות בגיבוש הקונספציה ובאופן הביצוע המוסיקלי, להציע רעיונות יצירתיים ולהיות גורם משפיע על התוצאה. בתזמורות עליהן כותב נעם דבר כזה אינו מתאפשר כלל, מכיוון שיש מנצח המנהל את החזרה באופן בלעדי, והנגן רק ממתין להוראותיו ומבצע אותן. כך נגזלת ממנו לגמרי האינדיבידואליות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s