האם ניתן לקבוע את איכותה של תזמורת? כיצד? האם יש צורך בכך?

בדיון מיוחד שהתקיים אתמול בתל-אביב נפגשו מנכ"לי התזמורות והמנהלים המוסיקליים שלהן עם חברי המדור למוסיקה של מינהל התרבות לשוחח על קריטריון רגיש במיוחד בקביעת דירוג התזמורות בארץ: האיכות

אחת הטענות שהועלתה בדיון שהתקיים אתמול היתה, שלא ניתן לקבוע את איכותה של תזמורת אלא אם הדבר נעשה בתנאים שוויוניים, כלומר, כשכל התזמורות מנגנות באותו האולם ובפני אותה הועדה. על הועדה להיות מורכבת מאנשים שהם מומחים בתחום ומבינים היטב את מהותה של בניית התזמורת ואת העבודה הסזיפית שהיא דורשת עם כל קבוצה וקבוצה מכלי התזמורת. בגלל הבעייתיות של ארצנו הקטנה שבה כולם מכירים את כולם לא ניתן, על-פי אותה הטענה, להרכיב ועדה אובייקטיבית שכזו, אלא אם חבריה אינם מישראל ואינם בעלי ענין עם תזמורת זו או אחרת. ועוד על-פי טענה זו – מתסכל שעבודה כה קשה ומייגעת של בניית תזמורת, שנעשית בתנאים קשים ביותר כאן בישראל, ע"י מוסיקאים מצויינים שבחרו לחיות ולפעול כאן למרות שהתנאים טובים בהרבה בחו"ל – אינה נשפטת בצורה כזו. עוד נטען בדיון כי חייבת להיות שקיפות מוחלטת בשיפוט איכותה של התזמורת. מיהם חברי הועדה שהאזינו לתזמורת, מתי הם האזינו לתזמורת, ומה הערותיהם המקצועיות שבעקבותיהם קבעו לתזמורת את הציון שקבעו. רעיון ה"אודיציה" או ה"תחרות" לתזמורות באולם כמו היכל התרבות, בפני ועדת מומחים מחו"ל, זכה לתמיכה מצד אחד, אך לעומת זאת נטען כי ארוע לכאורה שויוני שכזה אינו שויוני כלל ועיקר, וזאת מכיוון שתזמורת קטנה המתמחה במוסיקת בארוק, לדוגמא, אינה יכולה להישמע בהיכל התרבות כמו תזמורת סימפונית המנגנת בכלים מודרניים, היא אינה יכולה לנגן את אותו הרפרטואר, וגם הועדה שתשפוט אותה אינה יכולה להיות אותה הועדה שתשפוט תזמורות סימפוניות, אלא ועדה המתמחה בנגינה אותנטית של מוסיקת בארוק. אותם הדברים נטענו לגבי התזמורת האנדלוסית והתזמורת הערבית. אם כך, נטען, אולי יש לבטל לחלוטין את קריטריון האיכות, ולקבוע את דירוג התזמורות אך ורק על-פי קריטריונים כמותיים – מספר הקונצרטים, מספר היצירות הישראליות, מספר הנגנים, מספר הסולנים הישראליים וכו'. במצב כזה, נטען מנגד, תזמורות תוכלנה לקיים קונצרט כל ערב ללא כל חזרות וללא שום פיקוח על רמתן – מי שמנגן יותר מקבל יותר – וזה יעודד את תרבות ה"חלטורה".

אני אישית חושב שיש לקבוע את איכותה של תזמורת על-ידי ביקור במספר חזרות שלה וצפייה מקרוב בתהליך העבודה שלה. כך ניתן לראות ולהרגיש את האוירה האמנותית של התזמורת, את רמת העשייה המוסיקלית שלה, את המסירות והסקרנות של הנגנים שלה לעבודה האמנותית, את שמחת הנגינה שלהם, כך ניתן לשמוע מקרוב ומבפנים את קבוצות התזמורת השונות וכיצד כל קבוצה עובדת על ליטוש וגיבוש הצליל, האינטונציה והכיוון המוסיקלי. ביקור במספר חזרות ולאחריהן בקונצרט של התזמורת, יכול לתת לועדה תמונה כוללת ומדוייקת לגבי רמת התזמורת, הרבה יותר מאשר האזנה לאודיציה או קונצרט של חצי שעה. אני חושב שבאודיציה שכזו כל תזמורת יכולה להישמע פנטסטי. שמעתי קונצרטים נפלאים של כל אחת מהתזמורות בארץ. שמעתי גם קונצרטים לא טובים של כל אחת מהתזמורות. השמעה חד-פעמית היא מטעה ואינה משקפת לדעתי את רמתה האמיתית של התזמורת.

מה דעתכם? אתם מוזמנים להגיב.

בדיון נכחו מרבית המנכ"לים של התזמורות בארץ, וכן המנהלים המוסיקליים נעם שריף (חיפה), ירון גוטפריד (נתניה הקאמרית הקיבוצית), טליה אילן (תזמורת הבמה), דוד שמר (תזמורת הבארוק), סוהיל רדואן (התזמורת הערבית), ואני.

מרבית הקריטריונים של מינהל התרבות לדרוג התזמורות פוגעים באנסמבל סולני תל-אביב. האנסמבל הוקם לפני כעשר שנים מתוך רצון ליצור גוף איכותי ברמה הגבוהה ביותר שיעשה מוסיקה באהבה ובמסירות וללא פשרות. באנסמבל מנגנים טובי הנגנים הישראליים הצעירים, חלקם פועלים ומתגוררים בחו"ל, והעבודה המוסיקלית באנסמבל נעשית בהתלהבות ומתוך כוונה לרענן ולחדש הן ברפרטואר והן באינטרפרטציה המוסיקלית. על-פי הקריטריונים של מינהל התרבות – כל הקריטריונים הכמותיים פוגעים באנסמבל. האנסמבל אינו מקיים קונצרטים רבים בהשוואה לתזמורות אחרות. אין באנסמבל כמות של נגנים כמו בתזמורות קאמריות וסימפוניות. כתוצאה מכך האנסמבל מופיע עם פחות סולנים, מבצע פחות יצירות ישראליות ומקיים פחות פעולות מתזמורות אחרות. החוזקה העיקרית של אנסמבל סולני תל-אביב היא הרמה. הרמה הזו מושגת, בין היתר, גם מעצם העובדה שהאנסמבל אינו עובד באופן יומיומי ואינו נשחק מבחינת העשייה האמנותית. נגני האנסמבל מתקבצים אחת לחודש-חודש וחצי (חלקם מגיעים במיוחד מחו"ל לשם כך) לפרוייקט אינטנסיבי שכולל חזרות וקונצרטים ברחבי הארץ. ע"י כך שומר האנסמבל על הרעננות שלו ועל האיכות שלו כגוף יוצא דופן.

סרטון קצר על אנסמבל סולני תל-אביב:

מודעות פרסומת

במלאת חודש לפטירתו של מתן

היום הטרגי הנורא והקשה ההוא חוזר אלי בפלאשבק. ההלם, הכאב, הנגינה הרועדת והקורעת של "קינת דידו", הבכי של כל הנגנים ושלי. זה היה יום עצוב וכואב.

עיתוני סוף השבוע מפרסמים כתבות ענק על נסיבות פטירתו של הכנר היקר והאהוב שלנו מתן גבעול. אמו של מתן, נילי, נחשפת ומספרת הכל. הכתבה בהארץ מספרת על שנות חייו האחרונות של מתן, במהלכן עסק ביוגה והיה חבר בסוג של כת בארה"ב שעסקה ביוגה. כואב ומזעזע.

מתן גבעול היקר כבר לא ישוב. נתגעגע אליו לעולמים.

הנה הכתבה של אסתי אהרונוביץ' – הארץ 24.6.2011

רחש עבר בקהל שמילא את מרכז ענב בתל אביב. זה אמור היה להיות קונצרט סיום העונה החגיגי של אנסמבל "סולני תל אביב", ובו יצירות של ויוולדי והיידן, ולאחריהן – הרמת הכוסית המסורתית. האולם, כיאה לאירוע, היה מלא מפה לפה. אלא שאז עלה לבמה מנצח האנסמבל, ברק טל, ובקול סדוק הודיע שבשל נסיבות טרגיות הקונצרט המתוכנן לא יתקיים. לאחר הדברים עלו הנגנים לבמה ולתדהמת הקהל ניגנו את קינת דידו, אריה מתוך האופרה "דידו ואניאס" של הנרי פרסל, תוך שהם מתייפחים בבכי. הצלילים היו טעונים בדרמה גדולה. רק שעה קודם לכן הודיע עירא גבעול, נגן צ'לו באנסמבל, למנצח טל בטלפון שאחיו, מתן גבעול, כנר באנסמבל, קפץ אל מותו מתחת לגלגלי הרכבת בצומת רשפון. זירת ההתאבדות נבחרה בשל קירבתה לאולם שבו ערכה התזמורת את חזרתה האחרונה.ההלם היה מוחלט. חברי האנסמבל לא היו מסוגלים לעלות לבמה. רק ערב קודם לכן הופיע עמם מתן בקונצרט בחיפה, ולאורך כל השבוע האחרון ערך איתם חזרות. "בהתחלה הידיים שלי רעדו", מספר טל. "וכשהסתכלתי על הכיסא הריק של מתן, התחלתי לבכות". השמועות על התאבדותו של גבעול פשטו בקהל.

"אף פעם לא חיטטתי לו במגירות", אומרת היום נילי גבעול, אמו של מתן. "אולי הייתי צריכה לעשות את זה". מתן חסך לה את הנבירה בחפציו האישיים. את מכתב ההתאבדות הניח במגירה העליונה של ארון הבגדים. "זה היה מונח למעלה", היא אומרת ופותחת דף נייר, "ואת מסתכלת ושואלת את עצמך 'מה קרה פה?'"

בחודש האחרון, כמו בלשית מנוסה, היא משחזרת עקב בצד אגודל את מסלול חייו של בנה, מנסה להבין היכן פיספסה. האם זו היתה הפרפקציוניזם שדרש מעצמו, התובענות של המקצוע שבחר? האם היה זה מות אביו, לפני כשנה וחצי? האם יכלה למנוע את הצטרפותו אל תנועת הדאהן יוגה שבארצות הברית? את נסיעתו אל המרכז שלה באריזונה? ועל מה אותתו הכאבים שניקרו בגופו?

רק לאחר מותו הבינה נילי גבעול עד כמה הסכנה הטמונה בתנועת דאהן יוגה היתה משמעותית; עד כמה קנתה לה אחיזה בנפשו העדינה. התובנה התבהרה בעזרת מיילים ותכתובות שניהל מתן עם חברי המרכז ונחשפו לעיניה בשבועות האחרונים. "הצלחתם להרוג אותו", כתבה לאשה שעמדה עמו בקשר, אחת הדמויות הבכירות במרכז. יחד עם זאת, ההפתעה ביחס להתאבדותו לא היתה מוחלטת. חודש קודם לכן, באפריל, משו אותו אנשי צוות ההצלה מחוף תל ברוך, חסר אוויר, ועל אף שאמר אז לרופאים בבית החולים "רק יצאתי לשחות" – אמו ידעה. בנה ניסה לשים לראשונה קץ לחייו. בפעם השנייה גם הצליח. היום (שישי) הוא יום השלושים למותו.

הכינור כראי לנשמה

דירתה של נילי גבעול במרכז בתל אביב, שבה התגורר בנה בחודש האחרון של חייו, עמוסה בריהוט עתיק, תמונות, קרמיקה, ספרים ושאר חפצים שאספה במהלך השנים. המוזיקה הקלאסית ברקע מתמזגת בשאון האוטובוסים מבחוץ. בימים אלו היא מעבירה את זמנה "בשטויות", כלשונה: יוצאת לטייל עם הכלבים, משקה את העציצים, מסתובבת בים, עורכת חשבון נפש. לעבודתה הנוכחית, כאחראית שיווק על כתבי עת מחו"ל, עדיין לא הצליחה לחזור באופן מלא. במשך שנים היתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של תיכון חדש בתל אביב. "תמיד אמרתי שיש לי פרופסורה בהורות", היא אומרת, "היום אני מודה שזה גם הכישלון שלי".

את מרגישה אשמה במותו?

"כן. מבחינה רציונלית, אני מבינה שלא יכולתי לעשות כלום. אבל אני עדיין שואלת כל הזמן 'מה לא ראיתי? מה לא שמעתי?'"

נילי התגאתה במתן ועירא, שני הבנים מנישואיה השניים לקובי גבעול. "הם היו צנועים", היא אומרת, "אני הייתי אחראית לשוויץ". עירא הבכור למד מגיל קטן לנגן בצ'לו; מתן, הצעיר ממנו בשלוש שנים, בכינור. שניהם למדו בבית הספר לאמנויות בתל אביב ומהר מאוד התברר כי ניחנו באותו ניצוץ נדיר השמור לבודדים. מתן המשיך ללימודים בתיכון לאמנויות תלמה ילין, ובכיתה י"ב אף ניגן בטקס שנערך באוסלו לזכר יצחק רבין במעמד מלך נורווגיה ונשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון. באירוע, שהתרחש בשנת 99', הוא הופיע לצד אחינועם ניני, לאחר שהוזמן באופן אישי על ידי לאה רבין; את אוזנה צד באמצעות נגינתו עוד בהיותו תלמיד תיכון. חצי שנה אחרי הטקס, הגיעה רבין לקונצרט הסיום שלו בתלמה ילין על מנת לברך אותו על סיום לימודיו.

מגיל 10 עד גיל 18 היה מתן תלמידה של נאוה מילוא – הנחשבת לאחת המורות הבכירות בארץ – בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה. בגיל 15, מתן היה הישראלי הראשון שהשתתף ואף זכה בתחרות הבינלאומית היוקרתית לכינור על שם ויניאבסקי בפולין. שנה קודם לכן, זכה בפרס קלרמונט הישראלי, הניתן למוזיקאים מקומיים צעירים. "הוא היה ילד מיוחד עם עולם פנימי עשיר", מספרת מילוא ומוסיפה שלהבדיל מתלמידים אחרים, שנוהגים להתקשר, להתייעץ ולחלוק – מתן ניתק עמה קשר בשנים האחרונות. ואולם, תמיד התעניינה בקורותיו דרך עירא אחיו. מותו היכה אותה בהלם. "מגיל צעיר מאוד", היא מספרת, "הוא הופיע כסולן ראשי, בכל תזמורת שבה השתתף, בארץ ובעולם. הוא נהפך למקור משיכה. תמיד שאלו אותי: 'מתן יהיה?' היתה לו נשמה מיוחדת שעברה דרך הכינור אל הקהל".

"נאוה היתה מורה צנועה ועמלנית, והכימיה ביניהם היתה מדהימה", אומרת נילי גבעול, "היא היתה כמו אמא שנייה בשבילו. אני לא יודעת אצל מי, בזמנו, הוא שהה יותר – אצלי או אצלה".

"היה לו כישרון אינסופי", ממשיכה גבעול, "אני לא משתמשת בביטוי 'גאון' כי אני חושבת שהוא עבד קשה. הוא טרח על כל דבר. הוא לא עשה שום דבר ב-90 אחוז. כשהיה מקבל במבחן 96, זה היה מעצבן אותו. כשהוא נסע לאיטליה הוא למד איטלקית, וכשהוא נסע לספרד הוא למד ספרדית. שלא לדבר על מוזיקה".

מכנסיים עד הכתפיים

את ילדותו של מתן מגדירה גבעול "ילדות יפה". "גרנו ברמת החייל, בסביבה שכיף היה לגדל בה ילדים. הבית תמיד היה מלא, ועירא ומתן יצאו לטיולים, למסיבות, לקולנוע. לא שזו היתה ילדות לגמרי נורמלית, אבל היתה בהחלט ילדות. המוזיקה לא חיסלה אותה. הם תמיד היו מוקפים בחבורת ילדים מוכשרים, החברים מבית הספר לאמנויות. כהורה, הייתי צריכה למצוא את שיווי המשקל, על מה להתעקש. והתעקשתי דווקא על הדברים הלא-כיפיים: פחות היה לי חשוב ההופעה בקונצרט, יותר היה חשוב לי האימונים בבית". שגרת האימונים, היא נזכרת בחיוך, החלה מדי יום בשש וחצי בבוקר. או-אז, הבנים היו מתחילים "לעשות סולמות". "אני, שכבר הייתי רגישה לדיוק למרות שאני לא מנגנת בעצמי, הערתי להם בקול רם, 'לא נקי, לא נקי', ועירא היה אומר לי: 'אמא, השכנים כבר בטוחים שהבית מלוכלך'".

אט-אט הפכה הנגינה חלק בלתי נפרד ממרקם החיים בבית. לאחר ה"סולמות" היו אוכלים את ארוחת הבוקר, נוסעים לבית הספר, חוזרים בצהריים, מתאמנים עוד שעתיים, וכשחבריהם היו הולכים לחוגים, הם היו נוסעים לקונסרבטוריון. "לא היה בזה משהו מאוד חריג", אומרת גבעול, ומביטה בתמונה של מתן בגיל 11, על בימת קונצרט במוזיאון תל אביב – ילד יפה תואר, לבוש במכנסיים שחורים מחויטים, חולצה לבנה מכופתרת, וכינור בידיו. היא זוכרת את ההופעות הראשונות ההן – מתן בן 13 וכבר סולן ראשון עם תזמורת חיפה והסימפונט בבאר שבע.

"בקונצרט הראשון בבאר שבע, הוא ביקש להתארגן לבד. 'אני בוגר', הוא אמר לי", היא נזכרת, "ואני ונאוה נתנו לו, אבל כשנכנס לחדר ההלבשה, התברר שהמכנסיים נפלו מהקולב, ואין מכנסיים. חיפשנו בין הנגנים מי הכי נמוך, וזה שנמצא השאיל למתן את המכנסיים שלו, שהגיעו לו עד הכתפיים פחות או יותר. את כל חמשת הקונצרטים בסדרה הזאת הוא ניגן עם המכנסיים האלה, כי הוא החליט שזה 'הביא לו מזל'. למחרת אותו קונצרט כתב מבקר המוזיקה ב'ג'רוזלם פוסט': 'ראינו אריה צעיר עומד על הבמה'".

את ימי הולדתו, באחד באוגוסט, חגג באופן קבוע בקיבוץ אילון במסגרת סדנת "קשת אילון" היוקרתית הנערכת שם מדי שנה, ושאליה מתקבלים כנרים מחוננים מהארץ ובעיקר מחו"ל. "מתן היה צעיר הכנרים שהגיעו לסדנה", אומר גלעד שיבא, מנהל "קשת אילון", ונזכר בילד עדין, אהוב ורגיש שהיה "אהוב הבנות"; "האהבה הראשונה שלו היתה כאן, לכנרת צעירה מאנגליה שפגש פה", הוא מספר.

בגיל ההתבגרות הבחינה גבעול שבנה אינו הולך זקוף. בדיקה אורתופדית גילתה שהוא סובל מפקטוס ("חזה קעור", בתרגום מלטינית): עיוות מולד של עצם החזה המתגלה בדרך כלל בגיל ההתבגרות, אז החזה שוקע פנימה. חלק מהלוקים בעיוות סובלים מבעיות קרדיולוגיות ונשימתיות, אחרים מכאבים בעצמות ובחזה. מתן, לדברי אמו, לא סבל מבעיות קרדיולוגיות, אך הבשורה, עבור נער המתאמן בנגינה אינטנסיבית חמש שעות ביום, לא היתה פשוטה. "תיקון

נילי גבעול, אמו של מתן. הוא היה שולח לנו מיילים קצרים ש'הכל בסדר', ואני ידעתי שאסור לשאול ? צילום: רלי אברהמי

של עצם החזה", מספרת גבעול, "היה כרוך בניתוח ושהייה ממושכת בסד, וגם היה ספק אם הוא יוכל בכלל להמשיך לנגן לאחר מכן. במשך כל החיים ניסה מתן לתמרן עם הנכות הזאת, שלא נראתה כלפי חוץ. אנשים לא ידעו. בשלב מסוים זה התחיל להשפיע על הנגינה. כשהוא החל לגדול היו לו כאבי תופת בצד שמאל. היה לחץ על העצבים, והרבה לחץ נפשי שנוצר כתוצאה מהלקות".

בגיל 18 הצטרף מתן אל אחיו עירא ואל הפסנתרן המחונן יונתן ענר, והשלישייה שהקימו, "טריו תל אביב", עטורה בפרסים מתחרויות, נדדה בין במות קונצרטים בעולם. הם ניגנו מוזיקה קאמרית, מבארוק ועד יצירות מודרניות. "בביקורת שהתפרסמה עליהם, בעיתון בפיליפינים", מספרת גבעול, "ציירו אותם בקריקטורה מקסימה: עירא כנסיך שחור עם צ'לו, יונתן עם הדפים המעופפים של הפסנתר ומתן כמלאך עם כינור שמתעופף מעל כולם. הוא היה וירטואוז, פלירטט עם הקהל, מיגנט אותו. הם הופיעו מהמזרח הרחוק ועד אוסטרליה וקצרו פרסים בכל תחרות".

"אני זוכר אותו כנגן קאמרי נפלא ב'טריו תל אביב'", מספר נעם בן זאב, מבקר המוזיקה של "הארץ". "הוא היה בעל נוכחות גדולה על הבמה – וזה מה שחשוב בטריו, שבו הכנר הוא המוביל. היה לו צליל נפלא ואישיות שהביא לבמה".

בשל מוגבלותו הגופנית לא התגייס מתן לצבא. תחת זאת המשיך ללימודי מוזיקה גבוהים בגרמניה. בקלן למד אצל אחד המורים הגדולים בעולם, הכנר זחר ברון, ולאחר מכן המשיך אצל אילן גרוניך בברלין. בהמשך נסע ללימודי מוזיקה גבוהים בקונסרבטוריון ניו אינגלנד שבבוסטון.

הכאבים מחריפים

בערב פסח השנה, ב-17 באפריל, כשהיא על מזוודות לקראת חופשה עם בן זוגה, קיבלה נילי גבעול שיחת טלפון. "את אמא של מתן גבעול?" נשאלה מעברו השני של הקו, מניחה שזו עוד הזמנה להופעה עבור בנה. "הוא בסדר", אמר הקול מהצד השני, "תגיעי לחוף הים בתל ברוך". ברגע שראתה אותו, באפיסת כוחות, בתוך האמבולנס, ידעה. "כמה שניסו להקל עלי את הרגע הזה, זה עדיין היה מטורף. כשראיתי אותו באמבולנס חיבקתי אותו חזק עד שהוא פרץ בבכי נורא. משו אותו 500 מטר מהחוף מפרפר בין חיים למוות. בבית החולים הוא הכחיש מכל וכל שניסה להתאבד, הוא אמר שיצא לשחות. אבל אני ידעתי שהוא ניסה להתאבד. את מכירה עוד מישהו שיוצא לשחות בבגדים ארוכים?"

זה היה הרבה מעבר לבגדים הארוכים שרמזו לה כי בנה מאס בחייו. ההתפרקות החלה, טיפין-טיפין, בזמן מגוריו בבוסטון. באותה התקופה, לפני כשלוש שנים, חי עם חברתו נגנית הצ'לו אליסה ויילרשטיין (לדעת רבים, אחת הצ'לניות המובילות בעולם), ובמקביל למד אצל אביה, אמן הכינור דונלד ויילרשטיין. באוגוסט 2009 חזר לישראל והודיע להוריו שהחליט "לפרק הכל": גם את מערכת היחסים עם אליסה, וגם את הטריו. הוא טען שהכאבים הפיזיים גברו מאוד באחרונה וכי הוא לא מסוגל לנגן. הכאבים, הוסיף, הם תולדה של מצב נפשי רעוע, מה שהביא אותו להחלטה לעזוב את בוסטון – למרות שהוצעה לו שם משרה בקונסרבטוריון ניו אינגלנד – ולשקול לעבור לאריזונה, כדי לבדוק שם את נושא היוגה.

הנושא לא היה זר להוריו. ארבעה חודשים לפני אותה הודעה, נסעה נילי גבעול לבקר את בנה בבוסטון, ו"יום אחד", היא מתארת, "מתן אמר לי מחוץ למרכז היוגה, שהיה ממש ליד הבית שלו: 'בואי נעשה שיעור ניסיון, מה אכפת לך?' אמרתי לו: 'השתגעת? שאני אעשה יוגה? כנס אתה, אני מחכה לך ליד, בבית קפה'. הוא יצא כעבור שעה וחצי, כולו מבסוט, וסיפר שהוא מרגיש מצוין. כך הוא החל ללמוד במרכז". איש לא שיער כי חוג היוגה יסתיים במה שנראה כהשתעבדות נפשית טוטלית. גם היום אין לנילי מושג ברור בנוגע למציאות חייו של בנה בחודשים שבהם נשאב ללימודים שם. עם זאת, היא מציינת, שאין לה ספק כי להתמודדות עם המגבלה הגופנית והכאבים היה חלק בצלילה למרכז היוגה.

גם היא וגם אביו ניסו לסייע למתן בהתמודדות עם הכאבים. לאחר ששב ארצה מבוסטון, שיכנע אותו אביו, קובי, לנסוע עמו לברזיל. שם, מספרת גבעול, עובד רופא ששמו יצא לפניו כמי שמסוגל לבנות סד מיוחד עבור הלוקים בפקטוס. "והם נסעו לברזיל", היא מספרת. "טיילו, בנו את הסד. מתן הגיע ארצה עם הסד עליו. הוא הסיר אותו, שם בתיק בגב וזה שם עד היום הזה".

חודש אחרי הנסיעה התגלה כי אביו קובי חלה בסרטן הלבלב ותוך פרק זמן קצר, שבועות ספורים, הלך לעולמו, בדצמבר אותה השנה. "זיהיתי את ההתכנסות של מתן לתוך עצמו בתקופה הזאת", אומרת גבעול. "אני חושבת שמות אביו היה עוד אחד מהטריגרים. המקומות שמהם הוא שאב את הרגישות האדירה ואת הבגרות שלו, היו המקומות שספגו את המכות. באותה נקודה שיצאה ממנה המוזיקה שלו, היה גם המקום הפתוח, החשוף, שאליו נכנס כל הכאב".

בפברואר 2010, אחרי מותו של האב, ארז מתן מעט חפצים ונסע לסדונה באריזונה, למרכז הדאהן יוגה שמנהל הגורו אילצ'י לי. "בדיעבד", אומרת גבעול, "התברר לנו שבדרך לשם הוא עשה עצירה בברלין והשאיר את הכינור אצל חברה מאוניברסיטת קלן. את הקשת, בשווי 5,000 דולר, הוא השאיר בשירותים של נמל תעופה בארצות הברית, כדי להבהיר לעצמו שהוא עם הנגינה גמר".

ואז הוא יצא לשחות

דאהן יוגה, או בשמה הרשמי "דאהן האק" (בתרגום חופשי: תורת האנרגיה הרוחנית הבסיסית), היא תיאוריה המשלבת יוגה, טאי צ'י ושאר אמנויות לחימה. הגה אותה בשנות ה-80 הקוריאני אילצ'י לי – כיום בן 60 – המשמש כגורו של התנועה אשר התפתחה ממנה. לי וחסידיו טוענים כי שיטת האימון, של הגוף והנפש, מסוגלת לרפא מחלות, החל מעין עצלה וכלה בטרשת נפוצה. ברחבי ארצות הברית פועלים כיום יותר מ-1,000 מרכזים של דאהן האק, ונגד התנועה הוגשו ברבות השנים מספר תביעות משפטיות. באחת מהן, אותה הגישו 27 מחברי הקבוצה הנידונה עדיין בבית המשפט של מדינת אריזונה, נטען כי "המגויסים לתנועה נתונים בלא ידיעתם לתוכנית אינטנסיבית של מניפולציה פסיכולוגית, אינדוקטרינציה וטכניקות שונות של השפעה על מחשבה שמיועדות להפוך אותם לחסידיו של לי, כך שיקדישו את עצמם לשרת אותו ואת חזונו". חברים לשעבר בתנועה סיפרו במשך השנים בראיונות לעיתונות האמריקאית כי השיטה כוללת, בין היתר, הימנעות משינה, ומדיטציה תוך כדי טלטול הראש הנקראת "רטט גלי מוח". בנוסף, החברים נדרשים לשלם כספים רבים למרכזים שבהם הם חברים – טענה שנוכחת גם היא בחלק מהתביעות שהוגשו נגד התנועה (עוד על התנועה, במסגרת המצורפת).

"לאט-לאט הבנו שמתן נשאב למשהו שהוא הרבה יותר גדול מתרגילי יוגה תמימים", מספרת גבעול. "בהתחלה, אנחנו פה בארץ לא הבנו מה הוא עושה שם – הוא היה שולח לנו מיילים קצרים ש'הכל בסדר', ואני ידעתי שאסור לשאול. לפני הנסיעה לאריזונה, כשמתן הודיע לי שהוא מפסיק לנגן, חשכו עיני. אמרתי לעצמי תודה לאל שאבא שלו כבר מת והוא לא יודע מזה. למתן עצמו אמרתי: 'תעשה מה שטוב לך, אבל תחשוב, אל תזרוק את זה לגמרי'. לא שלחתי את הבנים שלי ללמוד עריכת דין או מחשבים. לימדתי אותם ללכת בעקבות הלב, כך שלא יכולתי לבוא אליו בטענות".

גם בדיעבד את חושבת כך?

"באותה תקופה חשבתי שמי אני שאעז להגיד לו משהו. הוא אמר שכואבת לו מאוד היד והוא לא יכול להמשיך לנגן, ולא קלטתי שזה רק תירוץ. רק אחרי שהוא נסע לסדונה הבנתי שמדובר בכת. אחיו החל להוציא חומר מהאינטרנט על הקבוצה הזאת והתביעות שתלויות נגדה. וגם אם הייתי מגלה את זה קודם, מה יכולתי לעשות? הבחור היה בן 28, אדם בוגר".

ביולי אותה השנה, הודיע מתן לאמו ובן זוגה כי רכש זיכיון לבנות בירושלים מרכז של דאהן יוגה. "הוא הודיע שהפך לשליח שלהם לבניית המרכז בירושלים והעביר לבן זוגי תוכנית עסקית. לא ידענו איך לאכול את זה", מספרת נילי.

עד שמצא דירה בירושלים, התגורר מתן אצל אמו. הימים במחיצתו הבהירו לה כי חזר מארצות הברית אדם אחר. "פתאום היה מולי אדם סגור עם עיניים כבויות. כשנכנס לחדר שלו כאן, הוא הפך את המיטה, הצמיד אותה לקיר כך שהמזרן היה צמוד אליו, ועל גב העץ של המיטה הדביק תמונות של הגורו. הוא עצמו עבר לישון על מזרן דקיק שהניח על הרצפה. גם את המראה הוא סובב אל הקיר. היינו בהלם. היו לו כל מיני סמלים, טקסים משונים, קידות. התפוצצתי, אבל לא אמרתי מילה כדי לא לעורר אנטגוניזם. הוא התרחק".

לאחר שעבר לירושלים, שם שקד על בניית המרכז במלוא המרץ – נפגש עם מתווכים, שיפוצניקים, קבלנים, גורמים בעירייה ובמשרד התמ"ת ועוד – המצב החמיר. "בכל פעם שרצינו לבוא אליו", מספרת גבעול, "הוא ביקש לפגוש אותנו ברחוב, בעיר. רק לא אצלו בבית. הבנו שהוא לא רוצה שנראה את הבית שלו. אחרי אחד הביקורים האלה אמרתי לבן זוגי: 'זה ייגמר באסון'".

דיברת עם מתן באותה תקופה על האופן שבו את רואה את אורח חייו החדש?

"לא. אבל הוא ידע את דעתי. הוא ידע שאם אני שותקת, זה לא מוצא חן בעיני. מה לעשות? להגיד לו: 'אני לא אראה אותך יותר?' מה להגיד? הדבר היחיד שהצעתי לו, היה להמשיך לנגן תוך כדי העיסוק ביוגה. הם הורו לו להפסיק לנגן. אבל ראיתי שכל מילה שאני אומרת, הוא צועד שלושה צעדים אחורה ומתרחק. אמרתי לעצמי: 'תפסיקי לדבר'. תאמיני לי שזה עלה לי בבריאות".

באחד מימי חמישי של אוקטובר בשנה שעברה, הוא התקשר ושאל אם הוא יכול לבוא הביתה לשבת. "הבנתי שאני עומדת בפני דרמה גדולה", אומרת גבעול. "מתן הגיע ועמד מולי נוזל מדמעות. נוזל ונוזל. אני אומרת לו: 'מתן, מה קרה?' והוא עונה לי: 'אמא, הרגשתי שאם אני אהיה בירושלים עוד יום אחד אני אמות'. אמרתי לו: 'אתה לא צריך לחזור לשם'. והוא חזר לתל אביב ומצא דירה לידנו והיינו בטוחים שכל התקופה הזאת נגמרה. חשבנו שהוא התנתק מהכת. גם הסימנים החיצוניים נעלמו – התלבושות המיוחדות שהיו לו, האבנים, השרשראות שענד. והוא חזר לנגן. ניגן כמו משוגע. מכל מקום הגיעו הצעות והזמנות. הוא היה צריך ממש לנפות. ההרגשה שלנו היתה שהוא יצא מזה, שהכל בסדר. הזמנתי כרטיסים לפארוס ביוון ומתן אמר: 'אני לוקח את הכלבים אלי'. זהו. ואז הוא יצא לשחות".

הסינדרום הירושלמי

מותו של מתן חודש אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון היכה את עולם המוזיקה הקלאסית בארץ בתדהמה. זו היתה תזכורת כואבת לחתימה שעלול להותיר על הנפש אורח החיים התובעני, האכזרי לעתים. "זה מקצוע תחרותי, תחום עם המון ציפיות", אומר גלעד שיבא. "כמעט כל כנר גדול מגיע לפרשת דרכים מתישהו במהלך חייו, כשלעתים זה בשלב מוקדם מאוד. אני פוגש הרבה בני נוער שחווים משבר מתמשך. להורים קשה במיוחד, אחרי שהתוו את הקריירה של הילד והוא פתאום מתלבט אם בכלל להמשיך. הצד השני של זה, הוא שהרבה כנרים מתקשים להתמודד עם הלחץ של ההורים. זה מאוד מורכב".

העזיבה של הכישרונות הבולטים בתחום ללימודים בחו"ל ולקריירות הרחק מהבית לא מקלה על ההתמודדות. "אני רואה בני נוער שחיים בחו"ל ומכלכלים את עצמם, וזה לא פשוט, בתחום שממילא קשה", אומר שיבא. "מתן היה נער, עדיין לא בשל, וכבר היה צריך לכלכל את עצמו בגרמניה ובארצות הברית. וזה קשה. נכנסים לא אחת למערבולת, אין תמיכה כי ההורים רחוקים ואין מי שיראה אותך ברגעים האלו. אני חושב שבמקרה שלו, ברגע שהטריו התפרק, הוא החל ללכת לאיבוד".

לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון, שב מתן אל בית אמו. התנאי שהציבה היה טיפול פסיכולוגי מיידי. וכך היה. "בחודש האחרון היתה הרגשה שהוא נוסק לשמים", היא אומרת. "גם הפסיכולוגית שלו סיפרה שהחודש האחרון שלו בבית היה התקופה היפה ביותר בשנים האחרונות. אבל בפגישות האחרונות איתה הוא החל לחזור לעניין של הכת. הוא ידע שזה משהו רע אבל סיפר שהוא לא יכול להשתחרר מזה. הוא החל לומר שהעובדה שלא הצליח להקים את המרכז בירושלים היא 'הכישלון הכי נורא בחיים שלי'".

את האחיזה המסועפת של המרכז בנפשו של מתן היטיבה להבין גבעול לאחר מותו, כשקראה תכתובות שניהל עם חברים אחרים משם. אחת מהן היא ג'ינה סאליבן, שאף ביקרה את מתן בארץ. "מהתכתובות שלה עם מתן הבנו שהיא אחת הסגניות של אותו המאסטר (אילצ'י לי). היא הסבירה שם למתן שהוא לא חייב לבנות מרכז גדול בירושלים, אלא יכול להסתפק במשהו יותר קטן. למדנו שהוא התחייב שעד האחד באפריל 2011 הוא ישלים את המרכז, והוא לא עמד בזה. הילד הזה – שכל דבר שהוא עשה, עשה בשלמות – הרגיש לראשונה שנכשל כישלון טוטלי".

גבעול מספרת שלמתן היה שרטוט מדויק של המרכז העתידי ובו, בין היתר, מתחם שאת קירותיו אמורים לעטר אך ורק תמונות של הגורו לי. עד היום, היא אומרת, מגיעים אליה מיילים ממתווכים שמתן עמד איתם בקשר בנוגע לרכישת מבנה המתאים לצורכי המרכז.

מה עוד מצאת בתכתובות של מתן?

"דבר ראשון, שהן היו על בסיס יומי: 'כמה קידות עשית, כמה תרגולי מוח עשית?' וזה מבלי שידענו בכלל שהוא ממשיך לשמור על קשר עם האנשים משם. יום אחד הגיעה אזהרה: 'לא לעשות את תרגילי המוח באינטנסיביות כי זה יכול להזיק'. במה לעזאזל הם שיחקו שם?"

סאליבן המשיכה לשלוח למתן מיילים גם לאחר מותו. "יום אחד היא שלחה לו מכתב ובו שאלה 'למה אתה לא עונה לי?'" מספרת גבעול, "אז אני עניתי לה. כתבתי: 'מתן לא עונה לך כי הצלחתם להרוג אותו'. היא רצתה להמשיך להתכתב ולא הסכמתי.

"בערב שבו מתן מת, ראש הכת אילצ'י לי כתב באתר הפייסבוק שלו שהוא ראה חיזיון ובו העצים הזקנים שנטועים עמוק באדמה לא מתים, אך העצים הצעירים אין להם כוחות, נופלים ומשמשים כמשענת עבור הצמחים והפרחים. עניתי לו, 'בזמן שאתה כותב את השטויות שלך, הפרחים היחידים שאני מכירה מונחים על קבר בני, שהצלחת להרעיל את נשמתו, להונות אותו, לרמות אותו, לקחת את כספו'. אחרי שעתיים התכתובת בפייסבוק נעלמה".

ממרכז דאהן יוגה נמסר: "נעצבנו לשמוע על מותו של מתן גבעול, שהיה איש טוב ובעל מחויבות עמוקה ומתמשכת לשלום. הוא היה חבר לשעבר בדאהן יוגה, והיה קשור אלינו לתקופה קצרה בלבד. בזמן שהיה עמנו, הוא היה מדריך דאהן יוגה מוערך, ובאחרונה גם היה בדרך להיות זכיין. למרות שלבנו עם גברת גבעול על אובדנה, איננו מבינים ואנו מתנגדים בתוקף לכל טענה שלה שמתן היה תחת לחץ מטעם החברה שלנו בעת מותו.

"במשך כמעט שנה וחצי, היה מתן לבדו בישראל, ותיכנן לפתוח שם מרכזים בזיכיון. תוכניות אלה היו מבוססות על רצונותיו האישיים, והוא לא היה נתון להוראות או לחץ מטעם מישהו בחברתנו. פתיחת מרכזים בזיכיון מחוץ לארצות הברית אינה חלק מהאסטרטגיה או המדיניות של החברה, ואיננו מצוידים דיינו לתמוך ביוזמות שכאלה. אולם אם זכיין כלשהו מחליט להקים עסקים בארץ אחרת, אנו מאפשרים זאת, כל עוד זה מותר לפי החוק. בתקופה שבה שהה מתן בישראל, היה לנו איתו קשר מצומצם בלבד, אבל אנו מודעים לכך שהוא היה נתון לדאגות ולחצים אחרים, כולל קריירה מוזיקלית מלחיצה ומותו של אביו בתקופה האחרונה. איננו מסוגלים כלל לתפוס מדוע הוא בחר להתאבד, אבל מחשבותינו ותפילותינו מופנות למשפחתו בזמנים קשים אלה".

* * *

בבוקר קונצרט סיום העונה של אנסמבל "סולני תל אביב", בוקר ה-22 במאי, עזב מתן את אולם החזרות בשעה 11 בבוקר. הוא אמר לאחיו שהוא נאלץ לצאת להפסקה משום שהכאבים חזרו. בשעות הצהריים התקשר האח עירא לאמו ושאל אם מתן בבית. הלב שלה החל לדפוק. ב-17:00, כבר יצאה עם בן זוגה ברכבם לכיוון דירתו של מתן. ביציאה מהחניה חתך אותם אמבולנס. "זה בשבילי", אמרה גבעול לבן זוגה. באופן אינטואיטיבי לחלוטין, החלו לנסוע אחרי האמבולנס. כאשר עצר וירד ממנו שוטר, גבעול פתחה את החלון ואמרה: "אנחנו מחפשים את הבן שלי". השוטר הביט בה. "איך קוראים לך?" שאל. וכשענתה אמר לה, "בואי, אני צריך לדבר איתך". "אני כבר יודעת", היא ענתה. האמבולנס בדיוק שב מהמכון הפתולוגי, לשם הסיע את גופת בנה. "כשהוא אמר לי את זה, אני חושבת שהוצאתי מין קול, צווחה, שאני לא יודעת מאיפה זה יצא בכלל", היא אומרת, "חשבתי שדעתי נטרפת".

האם למדת משהו חדש על חייו בעקבות שחזור מהלך האירועים בשנתו האחרונה?

"מצאתי שיר שמתן כתב לי, שבו הוא כותב, 'קראת לי מתן, וכינית אותי נתן. הדבר היחיד שלא נתת לי זה כוח'. כשקראתי את זה הרגשתי שאני נגמרת. פתאום קלטתי שלא העברתי לו כוח. אולי אם הוא היה מדבר איתי, הייתי עוזרת לו למצוא את הכוח. הוא היה כמו אדם שמסתובב בעולם הזה בלי עור לגופו. הוא ידע שאם הוא יעשה את זה, הוא ישאיר לנו כאב עצום, ובכל זאת, זה היה חזק ממנו. 28 שנה נראות לי כאילו חלפו כמו כלום. ואנשים אמרו לי בשבעה 'נילי, הוא הספיק מה שאנשים אחרים לא מספיקים בשתי מערכות חיים'. אני לא מכירה מישהו שחי שתי מערכות חיים. ולמתן היה עוד כל כך הרבה מה לתת ולהגיד. פעם נאוה מילוא שאלה אותי למה אני נשארת בשיעורים איתם. אמרתי שכשמתן מנגן, הוא מדבר, יש לו מה להגיד".

"אני רואה את כנר הרחוב בנחלת בנימין ומרגיש איך שהנקודה הזאת בחזה נמסה", כתב מתן גבעול במכתב שנמצא במגירתו. "כאב הכאבים שלי. כל מה שאני רוצה זה שהגוף יהיה במצב לנגן. אני חושב שזה כבר לא ככה, אבל זה ככה. זה חלק שניסיתי להמית אבל הוא חי. ניסיתי להסתכל הרחק ממנו אבל הוא שם. הוא תמיד יהיה שם. הכאב הכי פנימי שלי, התשוקה הכי פנימית שלי, זו הדרך שלי, לבטא, להגיד, כמה אני אוהב לחיות. אני עוד אחזור".

משרד התרבות מקצץ, אנחנו מוחים

בפגישת חירום שהתקיימה היום בשעה 17:00 במשכן האופרה בתל-אביב נכחו נציגים (מנהלים מוסיקליים ומנכ"לים) של כל התזמורות למעט אחת, וזאת על מנת להילחם ולהיאבק על הדבר המובן מאליו והבסיסי ביותר לקיום פעילות מוסיקלית – הקצבה כספית מהמדינה. שאפו גדול מגיע למנכ"ל הסינפונייטה באר-שבע עופר סלע שהצליח תוך מספר ימים לארגן את הפגישה ולגייס את כל התזמורות להגיע בנוכחות מלאה שכזאת. ראש מינהל התרבות, שמעון אלקבץ, נכח בחלק מהפגישה וניסה להשיב לטענות ולדרישות של המנהלים.

 עופר סלע, מנכ"ל הסינפונייטה. שאפו על היוזמה והתגובה המהירה

עופר סלע, מנכ"ל הסינפונייטה באר-שבע, הגיב מיידית לבשורה שהתקבלה ביום שני האחרון – על הקיצוץ בהקצבה של מינהל התרבות לתזמורות – ויזם את פגישת החירום בתוך ימים ספורים. לא כל יום מתגייסים כל מנהלי התזמורות, כולל המנהלים המוסיקליים, לפגישת חירום שכזאת, למאבק למען דבר כה בסיסי – להמשיך לעשות מוסיקה, ובתנאים מינימליים. נכחו, מבין המנהלים המוסיקליים – נעם שריף (חיפה), אבנר בירון (קאמרטה), דורון סלומון (הסינפונייטה באר-שבע), דוד שמר (תזמורת הבארוק), דן יוהס (אנסמבל המאה ה-21), טליה אילן (תזמורת הבמה), תום כהן (האנדלוסית אשקלון), ואני. המנכ"לים הגיעו בנוכחות מלאה – כולם פרט לאהוד גרוס מהקאמרית הקיבוצית, שהתנצל על שנבצר ממנו להגיע, בשל פגישה שהיתה לו מסיבות דומות בעירייה המתקצבת את תזמורתו. על הפגישה החשובה הזו דווח היום ב"הארץ" (לחצו כאן לקריאה). הישיבה החלה בשעה 17:00 במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב. השאלות המרכזיות שהופנו לראש מינהל התרבות שמעון אלקבץ היו: איך ייתכן שביוני 2011 מודיעים לתזמורות על קיצוץ של מאות אלפי שקלים לשנה הנוכחית, כאשר התזמורות כבר עובדות ופועלות על בסיס התקציב שבנו לעצמן לפני הידיעה על הקיצוץ? אם אושרה תוספת לתקציב התרבות, כיצד התזמורות לא רואות מזה כלום אלא ההיפך? אם נוספו שתי תזמורות – הבארוקדה והאנדלוסית אשדוד – מדוע התקציב לא גדל באופן פרופורציונלי? והשאלה החשובה מכל: כיצד תזמורות יכולות לפעול ולהתקיים בכבוד אם בשביל לשרוד הן נאלצות לשלם משכורות מינימליות ומבישות לנגנים טובים, מוכשרים ובעלי תארים אקדמיים במוסיקה, תוצאה של הקצבות כל-כך נמוכות מהמדינה? מדוע המדינה לא יכולה להגדיל בצורה משמעותית את התמיכה בתזמורות, על-מנת שהעבודה המוסיקלית כאן תיעשה, אם לא בעושר אז לפחות בכבוד? מר אלקבץ לא סיפק תשובות במקום והבטיח לבדוק ולהשיב. ועד פעולה של שלושה מבין המנהלים התנדב לייצג את הפורום ולעדכן. הפגישה עצמה היתה מבורכת וחשובה, וכעת עלינו להמשיך לפעול ולא להרפות. לטובת התרבות, לטובת המוסיקה, לטובת כולנו.

מוצרט, ברטוק ואילונה פהר בכפר-שמריהו

הנגינה של חמישיית הקרן של מוצרט היתה נפלאה. הביצוע של חגי שחם ופטרי איבונן לדואטים של ברטוק – סוחף. ה"אולם" (הגינה היפהפיה בבית משפחת הולין בכפר-שמריהו) – יותר טוב מכל אולם קונצרטים אמיתי. אך מעל לכל, מה שהפך את ערב הידידים אמש למוצלח במיוחד, היה השיחה הפתוחה עם חגי שחם, בה הוא סיפר לקהל בין השאר על מורתו האגדית אילונה פהר, תוך כדי חיקוי דיבורה במבטא הונגרי כבד, ובכך "שבר את הקרח" שבין המבצע לקהל.    

חגי שחם משוחח עם הקהל שיחה פתוחה ומעניינת

ערב הידידים של אנסמבל סולני תל-אביב אתמול בגינה היפהפייה של משפחת הולין בכפר-שמריהו נפתח בנגינה של שלושה פרקים מתוך הסויטה החמישית לויולה של באך ע"י מתן גילישנסקי, שלמרות שהיה חולה ניגן עם צליל גדול ויפה ועם חשיבה, היגיון ופיסוק מוסיקלי מעניין. לאחר דברים קצרים של מנכ"ליתנו רוני שיר, דיבר גדעון הולין המארח אל ליבו של הקהל, ובצורה קלילה, בלתי-רשמית ומשכנעת מאוד – עודד אותו לסייע ולתמוך באנסמבל סולני תל-אביב.

אורח הכבוד שלנו אתמול היה הכנר חגי שחם, שעשה מאמץ גדול והגיע לארוע לזמן קצר לנגינה ולשיחה עם הקהל. הנגינה שלו ביחד עם תלמידו הכנר פטרי איבונן היתה סוחפת ווירטואוזית. הם ניגנו 11 מתוך 44 הדואטים לשני כינורות של ברטוק – מבחר יפה שכלל קטעים שונים ומגוונים – רציניים, וירטואוזיים, הומוריסטיים, קלילים, שירתיים ועממיים.

השיחה עם הכנר חגי שחם, מיד לאחר הביצוע של ברטוק, הפכה את הערב למוצלח במיוחד. היא יצרה קירבה וקשר בלתי אמצעי בין חגי לבין הקהל. הוא דיבר על המוסיקה העממית ההונגרית, על הובאי (ששתים מיצירותיו הוא יבצע עם האנסמבל בעונה הבאה), על ההוראה ועל האתגר שבה (במיוחד כאשר מדובר בתלמיד כמו פטרי איבונן, שהוא כבר כנר בינלאומי בזכות עצמו), ולבסוף הוא הרחיב קצת, לבקשת הקהל, על מורתו אילונה פהר. הוא דיבר על ההשפעה שלה עליו ועל תלמידים רבים אחרים שלה, סיפר על השיעור הראשון איתה ועל הקשיחות שלה בשיעורים, ולבסוף סיפר סיפור שהמחיש לקהל את גדולתה: סיפור על כיתת אמן עם דורותי דיליי, שבמהלכה אחד התלמידים הזדקק לתרגום מאנגלית לעברית, ואילונה פהר, למרות שלא שלטה באף אחת מהשפות האלה, התנדבה לתרגם. משפט אחד שאילונה פהר אמרה לתלמיד בעברית הקלוקלת שלה (כפי שחגי היטיב לחקות), ושכנראה לא היה בדיוק תרגום לדבריה של דיליי, גרם לתלמיד לנגן אחרת לגמרי, וכל הקהל, לדברי חגי, הבחין מיד בהבדל. עם הסיפור הזה סיים חגי את חלקו אתמול בערב הידידים, וזכה למחיאות כפיים רמות מהקהל. הקונצרט הסתיים בנגינת חמישיית הקרן של  מוצרט, עם אלון ראובן בקרן, ליאה רייחלין בכינור, יעל פטיש-קומפורטי ומתן גילישנסקי בויולה, ושירה מני בצ'לו.

על רקע הגן היפהפה המעוצב היטב, שהאקוסטיקה בו נהדרת למרות שהוא איננו אולם קונצרטים, ניגנו חברי האנסמבל בחופשיות ועם הרבה קלילות וזרימה את היצירה הנפלאה הזו. נגן הקרן אלון ראובן, שיופיע בעונה הבאה כסולן עם האנסמבל, ניגן את היצירה עם צליל יפה ונקי, ועם שליטה מלאה הן מבחינה טכנית והן מוסיקלית.

סיום היצירה של מוצרט נתן את האות לשלב הקינוחים והשתייה החמה, ליד הבריכה, במהלכו שוחחו אורחי הערב עם הנגנים ואיתי.

ערב מוצלח ומהנה מכל בחינה. אני מקווה שהוא יביא לאנסמבל עוד תומכים ומנויים לקראת העונה הבאה.

לקראת הקונצרט בשישי בערב עם נגני האנסמבל וחגי שחם

קונצרט ביתי איכותי יתקיים בשישי בערב, 17.6.2011, בשעה 21:00 בבית משפחת הולין בכפר-שמריהו. הכנר חגי שחם ינגן וישוחח קצת עם הקהל, נגנים מהאנסמבל ינגנו מוסיקה קאמרית, והרבה יין, כיבוד והנאה מצפים לקהל שיגיע. מטרתו של הערב – להציג לקהל את תכנית עונת הקונצרטים 2011-2012, לספר על התכניות העתידיות, לגייס ידידים ותומכים חדשים לאנסמבל ולתת לקהל ערב מהנה באוירה אינטימית ועם מוסיקה משובחת. כמה פרטים על הקונצרט, ותמונות מהחזרה שהתקיימה הערב, כאן בהמשך.

החזרה הערב נמשכה עד השעה 23:00, העייפות החלה להכריע את הנגנים בשלב מסויים.

תכנית הערב:

באך – סויטה מס' 5 לצ'לו סולו, תנוגן על ויולה.

מתן גילישנסקי (זוכה תחרויות האביב 2010) – ויולה

ברטוק – מבחר דואטים לשני כינורות

חגי שחם, פטרי איבונן – כינורות

מוצרט – חמישיית קרן במי במול מז'ור

אלון ראובן – קרן, ליאה רייחלין – כינור, יעל פטיש, מתן גילישנסקי – ויולות, שירה מני – צ'לו

כרטיסים ניתן להזמין בטלפון 054-4940317

מקום הקונצרט – רח' הנרקיסים 8, כפר-שמריהו

על השמרנות והנוקשות בלבוש נגני התזמורות

מאמר ביקורתי של נעם בן זאב על חוסר האינדיבידואליות של נגני התזמורות, שהלבוש האחיד שלהם עם הז'קטים והפפיונים הוא אחד מסממניו. אני מסכים עם כל מילה שלו, ומקוה להביא לקהל את הרעננות, החדשנות והביטוי האישי של הנגנים באמצעות הקונצרטים הייחודיים של סולני תל-אביב

אנסמבל סולני תל-אביב בתמונה בג'ינס

במאמר שפורסם שלשום ב"הארץ", מעביר נעם בן זאב ביקורת לא רק על הלבוש האחיד והשמרני של נגני התזמורות הגדולות, אלא גם על כל מה שהלבוש הזה מסמל – לנגני התזמורות מעמד של "מבצעי פקודות" נטולי כל סמכות או יכולת להשפיע על התוצאה, שאסור להם בשום אופן לבטא כל סממן של אינדיבידואליות, ואילו למנצחים מעמד של "כוכבי-על" או דיקטטורים שיוצרים את המוסיקה באמצעות אותם נגנים המתאחדים לכלי אחד מלוכד.

מאמר זה מבטא מצב שקיים עדיין בתזמורות גדולות רבות, ולשמחתי הרבה – אנסמבל סולני תל-אביב מעולם לא השתייך לסוג הזה של תזמורות. האנסמבל היה מאז הקמתו האנטיתזה של תזמורת שמרנית שלנגניה תפקיד של "ממלאי הוראות" ולמנצחה מעמד של "דיקטטור". סימן ההיכר העיקרי של האנסמבל מיום הקמתו היה "רעננות" ו"חדשנות". האנסמבל היה מראשית דרכו קבוצה של נגנים אינדיבידואליים מעולים, ששיתוף הפעולה המיוחד ביניהם, המעורבות האישית של כל אחד מהם בתהליך העשייה המוסיקלית, החיפוש התמידי אחר האינטרפרטציה וסגנון הנגינה הייחודי שלהם, כל אלה יצרו תלכיד חדשני, נלהב, צעיר ורענן. האנסמבל תמיד צוין בביקורות המשבחות בזכות "שמחת הנגינה", "איכות הנעורים", "תזמורת רעננה, תוססת ומבריקה" וכד'. בעונה החולפת הוספנו עוד מספר חידושים ויזואליים שתרמו לכך, אחד מהם הוא נגינה ללא ניצוח. בכל קונצרט יצירה אחת בוצעה ללא מנצח. כשהאנסמבל מנגן ללא מנצח, כל נגן נדרש להיות עוד יותר מעורב, מרוכז, קשוב ואחראי לתוצאה המוסיקלית, וחויית ההאזנה והצפייה בביצוע כזה היא מרתקת. חידוש ויזואלי נוסף היה נגינה בעמידה. כשהנגנים עומדים יש להם יותר מרחב תמרון וחופש תנועה, הם משוחררים יותר והפקת הצליל שלהם טובה יותר. גם כאן, החידוש הוא ויזואלי אך יש לו השפעה ישירה על התוצאה המקצועית. הלבוש של האנסמבל – נגני האנסמבל לא מופיעים בז'קטים שמפריעים להם להניע את ידיהם ובעניבות פרפר שחונקות אותם, אלא בלבוש שמאפשר יותר חופש וקלילות בביצוע. האנסמבל אמנם לא מופיע בתלבושות חדשניות ומהפכניות, וכאן אולי יש קצת מקום ליותר יצירתיות מצידנו, אך התלבושת המסורתית של נגני התזמורות מעולם לא היתה התלבושת של האנסמבל. כפי שמציין נעם בן זאב במאמרו – פריחת האנסמבלים שאינם מצייתים למסורת הסימפונית המכופתרת והנוקשה של נגנים על במה מערערת את התפישה הזו של תזמורת סימפונית בשנים האחרונות.

הביצוע הזה של הסימפוניה מס' 10 של מנדלסון ממחיש את הרעננות, ההתלהבות והמעורבות האישית של הנגנים באנסמבל סולני תל-אביב.

הנה המאמר של נעם בן זאב במלואו:

מה לובשים נגני התזמורת?

מאת נעם בן זאב

בשנות ה-90, בשיא המאבק של ארגוני נשים וזכויות אדם נגד התזמורת הפילהרמונית של וינה, שסירבה להעסיק נשים – בעקבות המחאה והחרם נוספו מאז לשורותיה ארבע בלבד – הסבירו נגנים מהתזמורת, וכן המנהל שלה, את הסיבות לכך. בין היתר: נשים פוגעות ב"אחידות הרגשית" של התזמורת, וכן ב"אחידות החברתית התזמורתית, כי הן גורמות לתככים, להתאהבויות ולקנאה".

האחידות המגדרית היא לא היחידה שחברי התזמורת שומרים עליה בקנאות: גם האחידות האתנית נשמרת, ולא תמצאו בולגרים או סלובקים בתזמורת כי "יש איכות וינאית מיוחדת לדרך שבה אנו עושים מוסיקה כאן, וזאת אינה תלויה רק ביכולת טכנית", כדברי החלילן הראשון. וגם, למרבה החלחלה, נשמרת מה שמוגדרת "אחידות אסתטית": בקרב נגני התזמורת הלבנים אין יוצאי אסיה או אפריקה, ופעם נפסל כנר יפאני מצוין שעבר את כל הבחינות המקדימות "כי פניו פשוט לא התאימו ל'פולקה פיציקטו' בערב הסילווסטר", כפי שהודה היו"ר לשעבר של התזמורת המהוללת, שנחשבת לאחת הטובות בעולם.

רוב התזמורות מתנערות מאידיאולוגיית ההאחדה של הפילהרמונית הווינאית, אידיאולוגיה שהיא מסממני הפשיזם. אבל הן בכל זאת שומרות עליה, בקנאות לא פחותה, מהיבט אחר: הלבוש. נגני התזמורות חייבים להופיע לקונצרטים בלבוש שחור-לבן, בבגדי ערב מהודרים, הגברים בחליפות והנשים בשמלות.

חיילים, תלמידי בית ספר, שוטרים, מלצרים – כל אלה מצווים להתלבש בצורה אחידה, לרוב במדים. זו השתקפותה של הייררכיה בשדה הכוח: אחידות היא סמל למעמד הנשלט, זה שצריך למלא הוראות ולציית בלי להרהר אחרי הפקודות שהוא מקבל; ומי שמשתייך למעמד הזה הוא זה שגם לובש תלבושת אחידה, שמטרתה לטשטש את האינדיבידואל. אבל האם אפשר להחשיב נגני תזמורת כפועלים המצייתים להוראות? הלוא נגינה היא אחד הביטויים המובהקים ביותר, והנאצלים ביותר, לאינדיבידואליות, לביטוי עצמי אינטימי, ולשחרור; כל ילד שמתחיל ללמוד לנגן מיד מתבקש לחפש את הצליל האישי המיוחד לו, את הדרך האישית והמקורית שלו לבנות פראזה מוסיקלית, את הביטוי המוסיקלי לנפש שלו; וכל מי שמנגן מכיר את הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בינו לבין עצמו באמצעות הכלי והמוסיקה.

מכונה משומנת

בתזמורת הסימפונית כפי שהתגבשה במאה ה-19 נשחקו הערכים האלה, ובמקום האינדיבידואל המנגן צמח אינדיבידואל אחר, זה ששולט ונותן פקודות: המנצח. אמנם ניצוח במובנו הפשוט ביותר, שהוא סימון המהירות (טמפו) למבצעים, היה קיים כבר מהזמנים העתיקים, בהם היה אחד מזמרי המקהלה, למשל, מסמן את מהירות הפעמות בידו לחבריו.

בתקופת הבארוק ניתן התפקיד לכנר הראשי, שהוביל את התזמורת ממושבו; וכן למלחין, שהקיש במטה גדול על הרצפה כדי לסמן את הקצב – וידועה האנקדוטה על מלחין החצר ז'ן-בטיסט לולי בארמון לואי ה-14, שפגע בטעות תוך כדי הקשה בכף רגלו בחודו של מטה הניצוח הגדול, נפצע, ומת זמן קצר אחר כך מהזיהום שהתפתח בעקבות זאת בגופו. המנצח עד אמצע המאה ה-19 היה איפוא בשר מבשרה של התזמורת, הסולן או הכנר הראשי שלה או זה שכתב לה את המוסיקה, והעשייה המוסיקלית היתה משותפת.

האם זה רק צירוף מקרים שעליית המנצח המקצועי, החל בפליקס מנדלסון בשליש הראשון של המאה ה-19, דרך ואגנר וברליוז באמצעה, ועד גוסטב מאהלר – אולי המנצח המודרני הראשון – בסופה, התחוללה יחד עם פיתוח הפראק, אותו ז'קט אירופי גברי מהודר הצמוד לחזה ומעוטר בשובל כפול, "זנבות" (tails), המשתלשל מאחוריו עד לברכי לובשו?

הפראק נהפך לסימן ההיכר של המנצחים, והוא ממשיך להחזיק במעמדו עד ימינו. סמל המעמד של גברי אירופה לפני 150 שנה, חלק מהלבוש המלאכותי, הפומפוזי, עליו מלגלג שטפן צווייג בספרו "העולם של אתמול" ורואה בו השתקפות של דיכוי האישיות והמיניות, לבוש של אתמול מעולם נלעג שאבד עליו כלח, הוא שמפאר עדיין, במאה ה-21, את במות המוסיקה הקלאסית.

המנצח של ימינו, נצר ישיר לדמות המנצח במאה ה-19, אינו עוד בשר מבשרה של התזמורת. דמותו – כפי שהתגשמה במנצחים הגדולים של אמצע המאה ה-20 כמו ארתורו טוסקניני, הרברט פון קאריאן, וילהלם פורטוונגלר, אוטו קלמפרר, סרג'ו צ'ליבידקה, לאונרד ברנסטיין – היא דמות הדיקטטור: המוסיקה זה הוא, הסימפוניה של ברהמס היא "הברהמס שלו". הוא אמנם רק חותך את האוויר בידיו, אבל הוא האמן שיוצר את המוסיקה, כמו נגן על כלי ענק; והכלי – זו התזמורת, וככלי אין לה משמעות לכשעצמה: הכינור, החצוצרה, הפסנתר – הרי אלה אינם אלא גיבוב של קרשים, צינורות מתכת ומיתרים, נעדרי רוח, וזקוקים לנגן, לאמן, שישתמש בהם כאמצעי כדי ליצור את הדבר הנעלה שהוא המוסיקה.

ועל פי התפישה הרומנטית, כמו הכלי כך התזמורת: יש למחוק כל סממן של אינדיבידואליות, משמע של משמעות, מחבריה, שאמורים להתלכד – אכן, באידיאולוגיה של האחדה – לכדי הכלי הענק, המשוכלל, שפועל כמכונה משומנת, שערכו עולה בהרבה על סך כל חלקיו, וזאת כדי לאפשר לאמן האמיתי, המנצח, להפיק ממנו את מיטבו.

בשורת הג'ינס

התלבושת האחידה היא הכרחית איפוא בתהליך הזה של הפיכת בני האדם לברגי מכונה ממושמעים. "כשיש מאה ויותר נגנים על הבמה, לאיש מהם אסור להסיח את הדעת מהמוסיקה עצמה", אמר פעם המנצח לאונרד סלטקין, שהתבטא גם נגד נגנים, ובעיקר נגניות, בעלי משקל עודף.

וכך, כשהם חנוטים בחליפות ערב מבד סינטטי שגורם להזעה, ז'קטים שמפריעים להם להניף את ידיהם ועניבות פרפר שחונקות אותם, מנסים הנגנים הגברים של ימינו, שמאמצם הפיסי לאורך שעתיים של קונצרט – ובאופרה אף יותר – שקול לפעילות של ספורטאים, לבצע את שיא העידון האמנותי באמנות המערב.

לנשים קל יותר, כי קוד הלבוש שלהן רופף יותר; אבל רק השוו את תלבושותיהן לאלה של הסולניות והסולנים: אלה, כדי להדגיש עוד יותר את ההבדלים בינם לבין הפועלים הפשוטים, משקפים את האינדיבידואליות עצמה, ממכנסי הצינור והז'קטים הצבעוניים של לאנג לאנג והרישול של ג'ושוע בל וחולצותיו הפתוחות, עד לחליפות המכנסיים של הפסנתרנית-מנצחת מיצוקו אוצ'ידה ושמלות הסטרפלס הפרחוניות, המקושטות, של כוכבות האופרה.

למרבה המזל, תפישה זו של התזמורת הסימפונית הולכת ומתערערת בשנים האחרונות. עלייתן של מנצחות נשים, פריחת האנסמבלים שמתמחים במוסיקת בארוק מצד אחד ומצד שני במוסיקה עכשווית ושניהם אינם מצייתים למסורת הסימפונית המכופתרת והנוקשה של נגנים על במה, ובכלל החתירה העכשווית לשקיפות ופתיחות – כל אלה מפרקים את משמעת האחידות בתזמורת הסימפונית – הן האחידות הוויזואלית, והן זו החברתית.

לפיכך, סדרת "הקונצרטים בג'ינס" של התזמורת הפילהרמונית הישראלית מהווה בשורה: אולי היא תוביל, לבסוף, לביטולו של קוד לבוש כלשהו, מה שיסמל חופש מוסיקלי ואישי – ולא "יסיח את הדעת מהמוסיקה עצמה", כדבריו של סלטקין, אלא דווקא יגרום להתמקדות בה.

הכנר חגי שחם ונגנים מהאנסמבל בקונצרט בשישי הקרוב

הכנר חגי שחם, מסולני האנסמבל בעונה הבאה, יבצע דואטים לשני כינורות של ברטוק ביחד עם הכנר פטרי איבונן (זוכה תחרות סיבליוס 2010). נגן הקרן אלון ראובן, אף הוא נמנה עם הסולנים בעונה הבאה, יבצע את חמישיית הקרן של מוצרט ביחד עם קשתנים מהאנסמבל. שיחה עם הכנר חגי שחם תתקיים בין היצירות, ותכנית הקונצרטים בעונה הבאה של האנסמבל תוצג לקהל. כל זאת בקונצרט מיוחד בבית משפחת הולין בכפר-שמריהו, רח' הנרקיסים 8, ביום שישי הקרוב 17.6.2011 בשעה 21:00. כרטיסים בטל' 0544940317 או 099580662 מספר המקומות מוגבל. הכניסה לחברי חוג הידידים של האנסמבל – חופשית.

 חגי שחם