סיפור קטן שאומר הרבה על מתן

רציתי לכתוב כל מיני דברים לזכרו של מתן. אספתי סיפורים שאנשים כתבו לזכרו. אבל בסופו של דבר החלטתי לכתוב כאן סיפור אחד קטן שאומר הרבה מאוד על האישיות יוצאת הדופן של מתן גבעול. סיפור שקרה לפני שלושה חודשים.

במשך 10 שנות קיומו של האנסמבל קרה לא פעם שנגנים נאלצו לבטל את השתתפותם בפרוייקט בו היו אמורים לנגן. לפעמים הביטול נעשה ברגע האחרון, לפעמים זמן רב מראש, לפעמים מסיבות בריאותיות, לפעמים מסיבות אחרות, אבל תמיד אותו נגן שנאלץ לבטל הודיע לי על הביטול בשיחת טלפון או במייל. לאחר הבהרת העניינים בשיחה או בהתכתבות הייתי מקבל בד"כ את הביטול ומשחרר את אותו הנגן מהפרוייקט. בחודש ינואר האחרון מתן גבעול התקשר אלי וביקש להיפגש איתי. בהקדם. הוא יבוא אלי. להיפגש, זה נשמע רציני… שאלתי אותו "מה הענין?" הוא אמר לי: "כשניפגש אני אסביר לך". הוא היה אמור להשתתף בפרוייקט קטן שהתקיים בפברואר, עם שתי חזרות ושני קונצרטים – במודיעין וברחובות. תיארתי לעצמי שהוא רוצה לבקש ממני להשתחרר מהפרוייקט. אמרתי לו בטלפון: " אני מניח שיש לך בעיה להשתתף בפרוייקט בפברואר, האם זה הענין?" והוא ענה: "כן, זה הענין". "אם כך", אמרתי, "אנחנו לא צריכים להיפגש. אתה בחור אחראי, מעולם לא ביטלת השתתפות בפרוייקט, ואני סומך עליך שאם אתה מבקש להשתחרר אז יש לך סיבות טובות. אני משחרר אותך, ואל תרגיש לא נוח." בכך הסתיימה השיחה (בדיעבד, אני מצטער שפספסתי הזדמנות להיפגש עם מתן וקצת להכיר אותו יותר מקרוב…). מתן גבעול היה הנגן הראשון בהסטוריה של האנסמבל שרצה להיפגש איתי בשביל לבקש להשתחרר מפרוייקט אחד (קטן, חשוב לציין), ולא הסתפק בשיחת טלפון או מייל. שחררתי אותו בלב שלם, וללא שום ניסיון לשכנע אותו לחזור בו (למרות שהוא היה נגן מאוד חשוב וחיוני לאנסמבל). אבל בכך לא נגמר הסיפור. מתן גבעול היה אדם מיוחד במינו, והוא כנראה עדיין הרגיש לא נוח מכך שהוא ביקש להשתחרר מהפרוייקט הקטן… ביום של הקונצרט הראשון מבין השניים, במודיעין (ואחרי שהחזרות כבר התקיימו ומצאתי מזמן נגן מחליף במקומו) , הוא שלח לי מייל ובו הוא כתב:

ברק שלום,
רציתי להתנצל על הביטול לפרוייקט הנוכחי. אני מצאתי את עצמי  דואג בקשר לרמת ה'מוכנות' שלי לאור הפרוייקטים (הרבים) בזמן הזה. 
אני בטוח שיהיו קונצרטים נהדרים.
 אשלח לכם אנרגיה, ושוב- אני מצטער
אם אוכל לפצות באיזשהו אופן אנא ידע אותי.
שלך,
מתן
 
במשך 10 שנות קיומו של האנסמבל, לא קרה מעולם שנגן רצה פגישה איתי כדי לבקש להשתחרר מפרוייקט. יתרה מכך, מעולם לא קרה שנגן שכבר שוחרר מהפרוייקט כתב לי מכתב התנצלות מרגש כזה. אבל כזה היה מתן – רגיש, אכפתי, אחראי.
 
סיפור קטן שאומר הרבה על מתן גבעול.  
 

קצת קשה לכתוב בימים עצובים כאלה על עניינים יומיומיים. המחשבות כל הזמן חוזרות אל מתן, אל השקט שלו, אל הצניעות שלו, אל הנגינה הנפלאה שלו. בדיוק לפני שבוע הוא היה איתנו בפעם האחרונה על הבמה. הוא נסע איתנו לחיפה והשתתף בחזרת הבלאנס. בזמן החזרה הוא הציע בשקט ובנימוס האופייניים לו הצעה יפה לגבי הבימוי בשניטקה. בזמן הקונצרט היו כמה מבטים ספציפיים בינינו שזכורים לי במיוחד. חיוך קטן שלו באחת הכניסות בשניטקה עדיין מופיע אצלי בדמיון מידי פעם. וביום המחרת… הוא איננו. עדיין בלתי נתפס.

מודעות פרסומת

זולגות הדמעות מעצמן

כל-כך הרבה דמעות זלגו היום בעת שמתן גבעול היקר הובא למנוחות. רק לפני שלושה ימים הוא היה איתנו על הבמה, ניגן, דיבר, תיקשר, אפילו חייך. היום הוא נטמן באדמה אל מול אמו, אחיו, חבריו וקרוביו. זה עדיין בלתי נתפס, זה עדיין בלתי ניתן לעיכול. זה כל-כך כואב, זה כל-כך עצוב. הילד השקט, הצנוע, הטוב, הרגיש, המוסיקאי יוצא הדופן, הכנר המחונן, העילוי המוסיקלי – איננו.  

הלוויתו של מתן גבעול ז"ל היום אחה"צ בבית-העלמין ירקון, היתה מפגש עצוב של כל עולם המוסיקה – נגנים ומוסיקאים מההרכבים והאנסמבלים בהם הוא ניגן, מורים, מנהלים ואנשי חינוך מהמוסדות המוסיקליים בהם הוא גדל והתחנך, ואנשי מוסיקה רבים ששיתפו עמו פעולה במסגרות שונות במהלך חייו. כולם באו לחלוק לו כבוד ולתמוך במשפחתו הכואבת.

מתן גבעול ז"ל 1982-2011. יהי זכרו ברוך

מתן גבעול בחזרת האנסמבל ביום חמישי האחרון. בלתי נתפס שהוא כבר לא איתנו

טרגדיה

זה לא היה ערב חגיגי לאנסמבל. הרמת כוסית חגיגית לסיום העונה לא התקיימה. היצירות של היידן, שניטקה, הנדל וויולדי לא נוגנו. לא נעשתה מכירת מנויים לעונה הבאה. האנסמבל ניגן רק את "קינת דידו" המפורסמת עם אנדראס שול, תוך כדי בכי של כל הנגנים ושלי, וביתר הערב אנדראס שר בליווי צ'מבלו ופסנתר, בנגינתה של תמר הלפרין. מותו הטרגי של הכנר היקר והאהוב שלנו מתן גבעול תפס את מקומה של החגיגה. טרגדיה למשפחה, טרגדיה לאנסמבל, טרגדיה לכולנו. המומים וכואבים, אנחנו שולחים את תנחומינו לעירא גבעול ולכל המשפחה, ומנסים לעכל את הבשורה.

ההלוויה של מתן תצא היום, יום ג' 24.5.2011 בשעה 17:00 בבית העלמין ירקון משער הגאולה

מתן גבעול ז"ל

ערב מוצלח בחיפה אמש

הקונצרט הראשון עם אנדראס שול היה מוצלח מאוד. הקהל יצא מגדרו ודרש הדרנים.

הערב התחיל בחזרת בלאנס שהיינו צריכים להספיק בה הרבה מאוד דברים – לבדוק את התאורה באולם ולנסות לנגן את היצירה של שניטקה עם החשכה והדלקה של האורות – על-פי הוראות המלחין, לבדוק את סידור הבמה והמיקרופונים להקלטה, לעבור על כמה מקומות מכל אחת מהיצירות התזמורתיות, לעבור קצת על האריות עם אנדראס, למצוא את הטמפו המתאים לכל קטע, ולקבל תחושה של הצליל באולם. הרבה מאוד דברים בזמן קצר. אבל דווקא אנדראס היה מאוד משוחרר ובמצב רוח קליל. הוא עשה כל מיני שטויות כמו לשיר את "We are the world" ולדמיין שהוא באצטדיון מול 100,000 איש, דבר שגרם לצחוק רם בקרב כל הנגנים. בסופו של דבר הספקנו את כל מה שרציתי לעשות בחזרה, אבל זה לקח קצת יותר זמן מהמתוכנן, והשאיר מעט זמן להתארגן להרצאה שלפני הקונצרט. ההרצאה הפעם היתה רק עם כמה נציגים מהאנסמבל, ולא עם האנסמבל כולו. היא היתה מאוד אפקטיבית, ואיפשרה לקהל להכיר ולטעום קצת מכל אחת מהיצירות. ההדגמות מהיצירה של שניטקה הכינו את הקהל לחווית ההאזנה ליצירה מודרנית זו, השיחה עם אנדראס עזרה לקהל להבין קצת מה זה קונטרה-טנור ועל מה מדברים הטקסטים שהוא שר. הוא כמובן גם הדגים כמה מהאריות בליווי האנסמבל, וזה היה מתאבן מצוין לקראת המנה העיקרית – הקונצרט. ההרצאה היתה מצויינת גם עבור אנדראס – לדבריו, עצם השיחה עם הקהל, והשירה בפניו של חלקים מהיצירות, גרמו לו לעלות לבמה בקונצרט מאוד משוחרר, ובידיעה שהקהל כבר מכיר אותו ולא מלחיץ.   

הקונצרט החל עם קונצ'רטו ריפיינו של ויולדי לתזמורת כלי-קשת, והוא בוצע ללא ניצוח ובהובלת הכנר הראשי מתן דגן. ממה ששמעתי מאחורי הבמה – הביצוע היה מצוין. מבריק, תוסס, מלוטש. אח"כ עלינו אנדראס ואני לביצוע הקנטטה הנפלאה של ויולדי "Cessate, omai cessate". זו למעשה היצירה הקשה ביותר מבין היצירות שביצענו עם אנדרס. יש בה רצ'יטטיבים, יש בה קטעים וירטואוזיים, ויש בה הרבה שינויי טמפי. הרגשתי מאוד נוח עם אנדראס על הבמה – הוא נותן תחושה מוסיקלית מאוד טבעית, כך שגם במקומות הכי קשים לליווי זה אף פעם לא קשה איתו. גם עצם העמידה על הבמה בקרבתו נתנה לי המון ביטחון והשראה.

היצירה הבאה בתכנית היתה הקשה ביותר בתכנית לאנסמבל ולי – הסימפוניה של היידן (מס' 43). יצירה תובענית, שקופה, עם תפקיד לא קל לכינור ראשון. היה לי קשה עם היצירה הזאת בחזרות, ורק בחזרה הגנרלית הרגשתי שמצאנו פתרונות לקשיים שהיצירה מציבה. בקונצרט, למרות התחושה שהיצירה קשה לאנסמבל – הביצוע היה מצוין. איכשהו הכל התחבר והדברים קיבלו פרופורציות. בכלל, התהליך של הכרת יצירה ולמידתה הוא תהליך מרתק, וביצוע ראשון בקונצרט פומבי הוא רק חלק מהתהליך הזה, אך הוא חלק חשוב שיש בו סיפוק גדול. יצאנו להפסקה של הקונצרט בהרגשה טובה, והתחלנו להתארגן לביצוע של שניטקה – סידור במה והכנת התוים על העמודים (כל נגן נדרש לשים שני עותקים על עמודי תוים שונים מכיוון שהנגנים עוברים מקומות באמצע היצירה).

השניטקה היה מאוד אפקטיבי. הנגינה בחושך, ההדלקה הפתאומית של האורות, התזוזות על הבמה בזמן הנגינה, קטעי החופש והאילתור, האפקטים הצליליים השונים, וההחשכה ההדרגתית של הבמה בזמן העזיבה של הנגנים, כל אלה יוצרים חוויה מאוד מיוחדת לקהל. הנגינה של הסולנים מתן דגן והדס פבריקנט היתה מצויינת – הדס יותר בכיוון הדרמטי-תיאטרלי, מתן בנגינה סולידית וברורה מאוד. ביחד הם יצרו סינתזה מאוד יפה, שהוסיפה לחוויה. לסיום הערב – אנדראס קיבל את מרכז הבמה לשירה של אריות של הנדל ופרסל. השירה שלו בקינת דידו של פרסל היתה מצמררת, ושוב – היה תענוג ללוות אותו. הקהל הגיב בתשואות רמות, דרש הדרנים וקיבל – תחילה  "Se parla nel mio cor" של הנדל, ואח"כ חזרנו על הפרק השני של "Cessate" של ויולדי.  

היה בהחלט ערב מוצלח, הקהל התלהב מאוד, ויצאנו בהרגשה מצויינת. הערב, במרכז עינב בתל-אביב, צפוי לנו אולם מלא עד אפס מקום, כאשר אנשים רבים שרוצים כרטיסים כבר לא יכולים להשיג. אני מאוד נרגש לקראת הערב, ומקוה שיהיה ערב יוצא דופן ובלתי נשכח.

כתבות וראיונות מהשבוע החולף

על הקונצרטים שלי עם התזמורת הקאמרית הישראלית, ולקראת הקונצרטים עם אנדראס שול וסולני תל-אביב.

ראיון של יוסי שיפמן עם אנדראס שול

ראיון של עומר שומרוני עם אנדראס שול

מאמר באתר הבמה על הקונצרט שלי עם התזמורת הקאמרית הישראלית

מאמר של אסף פייר על הקונצרט עם התזמורת הקאמרית הישראלית

סיום הקונצרט עם התזמורת הקאמרית הישראלית באור עקיבא, 12.5.2011

מחר מתחילים הקונצרטים עם אנדראס שול

סיכום אירועי השבוע שכללו חזרות שלי עם האנסמבל ועם אנדראס שול הנפלא, קונצרט עם התזמורת הקאמרית הישראלית במודיעין ומעט מאוד שעות שינה

 

זה היה שבוע מאוד אינטנסיבי. ביום שלישי בבוקר התחלנו חזרות באנסמבל, בהרכב די חסר, ללא נשפנים, ללא הסולן אנדראס שול וללא נגנית הצ'מבלו תמר הלפרין, בת זוגו של שול. ביום רביעי בבוקר היתה חזרה נוספת, גם היא בהרכב חסר. באותו ערב נסעתי לשדה התעופה כדי לקבל את פניהם של אנדראס שול ותמר הלפרין, שהגיעו בטיסה מפרנקפורט. הצטרפה אלי הדס פבריקנט, כנרת מובילה באנסמבל, שהיא גם חברה של תמר הלפרין. המפגש עם אנדראס היה מאוד מרגש. הוא הגיע עם הרבה מרץ ושמחה, ושניהם שמחו מאוד מההפתעה שעשינו להם. הנסיעה ביחד ברכב שלי היתה מאוד מהנה ומשעשעת – הדס ותמר דיברו מאחור בעברית והרבו לצחוק, ואילו אנדראס ואני שוחחנו באנגלית כמובן, השלמנו פערים, דיברנו על מוסיקה, על האנסמבל, עליו ועל תמר, נזכרנו קצת בקונצרטים שלנו ביחד ב2007, וצחקנו לא מעט. לאחר שהבאנו אותם למלון, חזרתי הביתה עם ציפייה לחזרות עם אנדראס.

 במהלך שבוע כזה אני תמיד ישן מעט מאוד. אני צריך ללמוד היטב את הפרטיטורות (והפעם יש די הרבה יצירות, והרבה טקסטים ללמוד באנגלית ובאיטלקית), לתכנן היטב כל חזרה על-מנת שתהיה יעילה (אני מחליט על אילו קטעים אני רוצה להתמקד, כיצד לנהל את החזרה, האם לבצע ברצף או לעבוד על פרטים, וכו'), וגם לדאוג לעניינים הפקתיים שקשורים לאנסמבל (בגלל שהצוות הניהולי של האנסמבל הוא מצומצם מאוד).

אז לאחר לילה שכלל הרבה שעות לימוד ומעט שעות שינה, קמתי לחזרה עם האנסמבל ועם אנדראס. החיבור והכימייה בינו לבין האנסמבל היו מדהימים. הכל זרם, הכל הלך מהר וטוב. הנוכחות של אנדראס נתנה המון השראה לאנסמבל, והדימויים המוסיקליים שלו גרמו לכל הנגנים ולי להוציא את המקסימום שלנו. היה ממש כיף לעשות איתו מוסיקה. אחרי שהוא סיים את חלקו המשכתי בחזרה על היידן ושניטקה, אבל היתה הרגשה של אנטי קליימקס. היה לי קשה להמשיך לעבוד באותה אנרגיה כמו זו שהיתה כשאנדראס היה איתנו. בכל מקרה, סיימנו איכשהו את החזרה, ואז הייתי צריך לעשות סוויץ' בראש, כי בערב היה לי קונצרט עם התזמורת הקאמרית הישראלית בהיכל התרבות מודיעין, עם אותה תכנית שאיתה הופעתי בשבוע שעבר באור עקיבא, ועליה כתבתי כאן.

 לא היה לי הרבה זמן לנוח, הייתי צריך לעבור שוב על הפרטיטורות של השביעית של בטהובן והקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של שופן, לתכנן מה לעשות עם התזמורת בחזרת הבלאנס של 45 דק' שהוקצבה לי, ובעיקר להכין את עצמי מנטאלית לעמידה על במה ערב שלם והובלת תזמורת בתכנית קשה ומאתגרת. אז אחרי התארגנות קצרה בבית יצאתי לדרך להיכל התרבות מודיעין, ושם פגשתי את התזמורת הקאמרית הישראלית, בדיוק שבוע לאחר פגישתנו הקודמת ב12.5.2011. החזרה איתם היתה בסה"כ די טובה וממוקדת, חזרנו על כמה מקומות חשובים, וניגנו קצת כדי לקבל תחושה של האולם ושל הצליל. הקונצרט היה יוצא מן הכלל. היה מאוד כיף לבצע איתם את השביעית של בטהובן. זה היה קונצרט שני איתם עם תכנית זו, והרגשתי שהם חופשיים והולכים איתי, וזה הוציא הרבה דברים יפים וספונטניים. האקוסטיקה היבשה באולם הכריחה אותי לקחת טמפים יותר מהירים מאלה שאני לוקח בד"כ (שגם כך הם על הצד המהיר), וזה הכניס עוד אנרגיה ודריכות בתזמורת.

 ואז, שוב לילה עם מעט שינה, כי הבוקר ב9 כבר היתה החזרה הגנרלית לתכנית עם אנדראס. החזרה הבוקר היתה טובה, וגם ההיידן והשניטקה השתפרו מאוד. יצאתי בהרגשה שהולכים להיות קונצרטים מצויינים.

אז מחר אנחנו מתחילים – הקונצרטים להם חיכינו זמן רב: סולני תל-אביב עם אנדראס שול. אני נרגש ומצפה לזה בכליון עיניים.

פרוייקט מוצלח עם התזמורת הקאמרית הישראלית

רגע לפני שאנחנו נכנסים אל תוך הפרוייקט המרגש עם אנדראס שול, שיגיע לארץ בעוד ארבעה ימים, מספר מילים על הקונצרט שהיה לי השבוע עם התזמורת הקאמרית הישראלית בהיכל התרבות אור עקיבא

התזמורת הקאמרית הישראלית
 
 

השבוע היה לי קונצרט עם התזמורת הקאמרית הישראלית, במסגרת סדרת הקונצרטים התזמורתיים בהיכל התרבות אור עקיבא. זה היה למעשה הקונצרט האחרון שלי שם כיועץ אמנותי של סדרת הקונצרטים התזמורתיים. בעונה הבאה אקיים שם רק מפגשים מוסיקליים והרצאות, בהם אארח כמה מוסיקאים ישראלים בכירים.

בתכנית הקונצרט שלי עם התזמורת הקאמרית הישראלית השבוע היו 3 יצירות – הפתיחה "הספר מסביליה" של רוסיני, קונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של שופן (עם הפסנתרן הנפלא אסף פייר), והסימפוניה השביעית של בטהובן. שלוש יצירות נפלאות, שהתזמורת כמובן מכירה היטב ומנגנת לעיתים תכופות. זו תמיד דילמה עבורי כאשר אני מגיע לעבוד עם תזמורת על יצירות שהיא מכירה היטב – האם לקבל את דרך הנגינה שלהם, שהיא בהחלט ברורה ומגובשת, אך שונה מהדרך שלי? או לנסות בזמן חזרות מועט לגרום להם לשנות את דרך הנגינה לזו המועדפת עלי? זו בהחלט דילמה. אבל, מההיכרות שלי עם התזמורת הקאמרית הישראלית, היתה לי הרגשה שאזכה לשיתוף פעולה מהם גם אם אציג בפניהם את האינטרפרטציה שלי שהיא שונה משלהם. ולשמחתי הרבה – כך היה. זכיתי במהלך החזרות לשיתוף פעולה מצוין מצד הנגנים, שהפגינו גמישות ורמת נגינה מצויינת. הטמפי שביקשתי, וגם הארטיקולציות, הדינמיקות והאופי המוסיקלי היו ללא ספק שונים מהדרך בה הם היו מורגלים, אבל הם הלכו איתי, והתוצאה בקונצרט היתה נפלאה. זה היה קונצרט ברמה גבוהה מאוד, ועם נגינה מאוד חיה ותוססת של התזמורת, שנתנה את כל כולה. היתה הרגשה שהדברים נעשים לגמרי ביחד ובאחידות סגנונית, והאנרגיות האדירות עברו מהבמה אל הקהל שהגיב בתשואות רמות.

אני זוכה לעיתים קרובות לקבל מיילים מהקהל באור עקיבא (הקשר שלי איתם הוא מאוד חם וקרוב), וכך כתב לי אחד מהמאזינים שנכח בקונצרט האחרון:

"איזה קונצרט! ואיזה ביצוע מדהים לשביעית של בטהובן!!

ברצוני להתייחס לתוכנית עצמה. הבחירה – מדהימה! הפתיחה – מקסימה! הקונצ'רטו – מפתיע. לא הכרתי אותו והבנתי כי מדובר ביצירת נעורים של שופן, בהיותו בן 18. מאוד נהניתי מהיכרות זו. הסוכרייה של הסולן – משובחת!

אך מעל לכול, השביעית. איזה ביצוע! אזני אמונות ומורגלות בביצועו של טוסקניני משנות החמישים, בהוצאת RCA VICTORY… ובדרך כלל קשה לי ליהנות מאינטרפרטציות אחרות. הפעם, עם ביצוע כה מלא ועגלגל, מחוטב כאישה בשלה בקטעים מסוימים, חריף ועוצמתי באחרים, נהניתי מכול רגע. בראבו!"

בלי ספק, תגובה שמחממת את הלב. אני חייב לציין שזה היה קונצרט מאוד מרגש עבורי. אני מאוד אוהב את האתגר שיש בעבודה עם תזמורת שאינה שלי, ושיש לה סגנון נגינה שונה משלי. כאשר אני זוכה לכזה שיתוף פעולה מהתזמורת, כפי שזכיתי השבוע, ולתוצאה כל-כך טובה, אני יוצא בהרגשה של סיפוק אדיר.

ובשבוע הקרוב, כאמור – מתחיל הפרוייקט של סולני תל-אביב עם אנדראס שול. בפוסטים הבאים אכתוב ואעדכן מהחזרות.

שבוע טוב.